ואלה תולדות...

שנים אני כותבת טקסטים וספרים, סיפורי חיים וביוגרפיות, נוגעת ברגשות ובזיכרונות הפרטיים של אחרים. אנשים זרים שחשפו עצמם בפני ושיתפו אותי בפרטים וברגעים הכי אישיים בחייהם. מקשיבה להם, פותחת לבי לקראתם ומשמשת להם לפה ולעט, כלי לספר את מה שהם רוצים, בדרך שהם זוכרים, לא שוכחת לרגע שמדובר בסיפור שלהם, בחיים שלהם.

גם אם לא תמיד דייקו בפרטים הקטנים, זה היה פחות חשוב, כי הייתה שם הנשמה, המשמעות שהם נתנו לדברים. בדרך הזו הם התמודדו עם העבר, קיבלו אותו, השלימו איתו, סגרו מעגלים ופתחו מעגלים חדשים.

תקופה ארוכה הדרכתי אנשים בגילאים שונים איך לבטא ולהביע עצמם, כל אחד בדרכו, כל אחד בקולו.  עודדתי אנשים זקנים, מלאי חכמת חיים ורחוב, לספר על אבני הדרך והנגף בהן נתקלו, על העקבות שהשאירו במהלך שנותיהם, על המשמעות של הדברים עבורם. על המסר אותו הם רוצים להעביר לאחרים. אבל לא רק. לא צריך להזדקן כדי לכתוב ואם תשאלו אותי, זה מסע חשוב שלכל אחד כדאי לעבור. תנסו את זה.

לפעמים, אני קוראת דברים שנכתבו על ידי מישהו אחר ומרגישה שאם הייתי צריכה לומר אותן, אלו המלים שהייתי רוצה להשמיע. אני  מזמינה אתכם לחלוק איתי את חווית הקריאה של אלה תולדות חיי... מלים: מאיר אריאל.

אלה תולדות חיי...  / מאיר אריאל

בחדר קטן ואפור כתלים

יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גליון ורושם בראשו:
"אלה תולדות חיי..."
במה אתחיל? כמובן בילדות,אך הייתה לי ילדות רגילה.
תודות ומכות, סריטות, דמעות...ילדונת שגרנו מולה.
ואבא טרוד ואם עצבנית,ואחות שצועקת עלי.
אה... מה יש לכתוב על ילדות שכזאת?
אתחיל מימי נעוריי...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
ימי נעורי, מה יש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים...
כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה,
פצעי בגרות הדוקרים,לבטי אהבה ראשונה ומרה,
הפחדים שהעיקו עלי
מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
אתחיל בימי נשואי...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
ימי נשואי, ירח דבש שנגמר
והפך לשנים של שגרה,
דירה, הלוואה, מכונית, הלוואה,ומריבות עד לב בתקרה
ו... תינוקת שניה - שעות נוספות,ולבן - בר מצוה, חתונה,
מה יש לכתוב על אותן שנים?אתחיל בתקופת הזקנה...
מתי זה החלה תקופה הזקנה,כשהודיעו "אתה מפוטר"?
והבן והבת חיפשו בית אבות
והבנת - אתה מיותר!
או... הפחד הזה בלילות, בלי שינה
שאולי לא תראה עוד אור,
כמו שכנך מימין, כמו אותה הזקנה
שליווית אתמול אל הבור...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות, אידיאלים גדולים
אותם לא הגשים מימיו...
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן כמו חי.
דף ריק לפניו, ולמעלה כתוב:
"אלה תולדות חיי..."

לפני מספר שבועות התחלתי בהתמחות מעשית, עבודת שדה, שתימשך עד סוף השנה. מכל המקומות שבעולם, המקום אליו נשלחתי לעבור את הסטאז', הוא דווקא המקום בו אמי אושפזה לעבור בו שיקום, אחרי האירוע  המוחי. תאמרו כוח עליון, תחשבו מקריות – הכל מתאים.

המחשבה הראשונית שעברה בי היא שגם אם יתהפך העולם, אני לא הולכת לשם. אגש ואבקש החלפה, אסביר, אספר מה ההשפעה עלי, איך זה גורם לי להרגיש בעצם ההגעה למקום הזה, גם אם עברו ארבע שנים מאז. עדיין מקננת בי סערת רגשות, אפילו רק המחשבה להגיע לשם מטלטלת אותי.

רגע אחרי, התעשתתי, אני כבר לא שם, באירוע הנפשי המפחיד הזה, רכשתי כלים להתמודדות, יודעת מה שלפני, לא רק מהחיים אלא גם אני רותמת לעזרתי את הידע האקדמי שרכשתי בנושא, ויודעת שאני עומדת לסגור מעגל. ישנו קונפליקט, הוא רציני, אולי בהתחלה הוא יגרום לי שוב לרעד בברכיים ולדפיקות לב מואצות, אבל גדלתי, וכמי שמבינה (או לפחות מתיימרת להבין) את חשיבות סגירת המעגל, אתמודד ואצליח. ממש כך.

הימים הראשונים אחרי האירוע מעט מטושטשים בזיכרוני. אני זוכרת עצמי מסתכלת על אמי, השוכבת חסרת תנועה, פוחדת לחשוב מה עלול לקרות. כל מי שביקר וראה אותה אמר שהתמונה שבה דווקא היא, רלה מוטורלה, מוטלת חסרת תנועה היא לחלוטין סוריאליסטית, כי אם יש אדם שמסמל את האנרגיה שבחיים זו אמא שלי. להם היה ברור כי אם יש מישהו שיכול לצאת ממצב כזה – זאת היא, עובדה שהתבררה כנכונה בחודשים ובשנים שאחרי.

במשך השבוע שנמצאנו לידה דאגנו שיהיה לה מספיק אור, שלא יהיה וילון שיסתיר, ניסינו לעורר בה איזה עניין להביט לכיוון החלון, אבל היא לא הגיבה. בהתה בזווית בה היה מוטה ראשה. אחת ההשלכות של האירוע היתה הפרעת בליעה ולכן הוכנסה לה זונדה, כלומר האכלה בדרך עוקפת בליעה, צינורית המזינה ישירות לקיבה. רק לראות אותה עם הצינור התקוע באף העסיק אותנו שעות. הזונדה היתה מחוברת למכשיר שקבע את קצב האכלה, באיטיות, בהתאם למצבה. בכל כמה דקות המכשיר נתקע וצפצף והיינו חייבים לקרוא לאחות. אסור היה שהקצב יהיה מהיר מדי שכן אז המזון עלול להגיע למקומות אחרים ולגרום חלילה לדלקת ריאות, ולכל הדעות הסיבוך מיותר. דיברו איתנו על 24 שעות ראשונות, אחרי זה על 48 וכך חיינו מיממה ליממה, בציפייה לשיפור שלא הגיע.

שבוע עבר, מועד השחרור מבית החולים התקרב ונקראנו לשיחה עם מנהל המחלקה. הוא היה מאוד אמפתי אבל ללא בשורות. בשלב הזה, הוא אמר, אין מה לדבר על שיקום.

אז מה עושים? מתחילים בבירורים.

לאן ניקח אותה? לכמה זמן? מי יטפל בה? מי ישהה לצידה? מי ישלם? מה עם העסק של אבא? מה עם העבודה שלי? את מי לשאול? יש בכלל מי שיודע לענות?

למחרת היום שבו אמי עברה את האירוע היינו אמורים לעבור דירה.  החלטתי שאני נשארת לצידו של אבי ובעלי עם בתי הצעירה, אז בת  17, יעברו דירה. למשימת המעבר התגייסו החברים שלה. מיד אחרי שחברת ההובלות סיימה את ההובלה הם התמקמו בבית והחלו לפרוק את הארגזים ולהכניס את הדברים לארונות. אני לא הייתי בתמונה אבל לעולם לא אשכח באיזו נכונות הם התנדבו ונרתמו למשימה. הם מצידם, אם שואלים אותם, זוכרים את הפירוק כחוויה. מבחינתם זה היה ברור לנהוג כך ולא הייתה שום אפשרות אחרת.

מצבה של אמי הוגדר על ידי בית החולים כסיעודי מורכב, כלומר היא היתה זכאית לאשפוז במימון קופת החולים. אחרי בירורים ובקשות אמא נשלחה לבית אבות במרחק נסיעה לא ארוכה מהמקום בו התגוררנו. היה זה בית אבות מפואר עם מחלקה סיעודית מורכבת.

ביום הראשון חטפתי את הבום הראשון. עליתי במעלית, לצידי עמדה אישה כבת 50. היא ראתה על איזה כפתור לחצתי ופלטה: "אה, לקומת המוות..." . הרגשתי כאילו היא הכניסה לי אגרוף בבטן, כזה שעוצר את הנשימה. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להתאפק והגבתי. "מי את חושבת שאת? אנחנו בכלל לא מכירות. איך את מרשה לעצמך להגיד מלים כאלו?..."

גם היום, שנים חלפו והמלים עודן מהדהדות...

ברגע שדלתות המעלית נפתחו  נחשפתי לעולם אחר, עולם המוגבלים והסיעודיים. לא היה צורך בשלט מכוון, הריח במסדרון הוביל אותי. המקום היה  נראה מפואר, ריהוט מודרני, ציוד חדיש אבל הריח. בקושי יכולתי לנשום.

אמא הוכנסה לחדר עם שותפה ואבא שלי הסתובב סביב חסר אונים, לא יודע איפה עליו לשבת ומה מצופה ממנו לעשות. מדי כמה דקות ניגש אליה, מדבר, מלטף – אבל היא לא הגיבה. שתקה, נראית לא מזהה ואם כן זיהתה – לא הראתה שאכפת לה. 

הטיפול שקיבלה היה טוב. אבל, וכאן האבל הגדול.

בוקר אחד כשהגעתי היא ישבה מתחת לעמדת האחיות, במקום שלא יכלו לראות אותה, בוהה בכיסא הגלגלים, כולה מלאה בקיא, ידה שמוטה מחוץ לכרית עליו היתה מונחת, מטלטלת. הייתי בטוחה שמתה. מסתבר שהיא שלפה את הזונדה בידה הבריאה מהאף, הקיאה והתמרחה כולה ואף אחד מהצוות המטפל  לא שם לב. התעמתתי אתם והתשובה שקיבלתי: "זה קורה, אי אפשר להשגיח  כל הזמן..." וזה נכון. מאותו רגע החלטנו שלפחות בהתחלה נהיה שם בתורנויות כל כמה שיאפשרו לנו.

בכלל, הזונדה העסיקה אותנו כל הזמן. בשלב מסוים ניגשתי לברר למה לא מוציאים את צינורית הזונדה ממנה, למה לא בודקים מה מצב הבליעה אצלה? הרי הבדיקה פשוטה ויכולה לחסוך סיבוכים. התשובה שקיבלתי היתה שאין להם קלינאית תקשורת המועסקת במקום, הרופא לא רוצה לקבל על זה אחריות ואם אני רוצה – שאקח אותה לרופא פרטי.

נשמע פשוט? ממש לא. הזמנו אמבולנס, על חשבוננו, בעלות של כמה מאות שקלים, אפילו לא ידענו על גופים התנדבותיים קיימים שמסיעים ללא תשלום דוגמת יד שרה, עזר מציון ודומיהם, כדי שיסיעו את אמי לבית חולים, לבדיקת בליעה.  אבא שלי הצטרף אליה.

כעבור כשעה הוא התקשר אלי (הייתי בעבודה) ואמר לי שהרופא בבית החולים שולח אותה בחזרה, עם הזונדה, כדי שבמחלקה בה היא מאושפזת יערכו את הבדיקה.

ביקשתי לדבר עם הרופא בטלפון. הוא היה מאוד נחמד והסביר לי שאם הרופא שם במחלקה קורא לעצמו רופא – אין שום סיבה שלא יבצע את הבדיקה ויוציא את הזונדה.  יותר מזה, הוא אמר, במחלקה הבדיקה נעשית עם לבן, וזה איננו מסוכן. לעומת זאת, בדיקת בליעה בבית חולים מסובכת יותר. קיבלתי את דעתו ואמא הוחזרה למחלקה הסיעודית בבית האבות, לבדיקה.

הרופא כעס. הוא אמר שיוציא לה את הזונדה רק אם אני אקבל אחריות. קיבלתי, הוא הוציא, בדק – ואמא שלי הצליחה לבלוע. לדבר לא. הנזק לדיבור היה בשלב הזה בלתי הפיך.

בכלל, בתקופה שאמא שלי לא אכלה, גם אבא שלי המעיט לאכול. הייתי יושבת לידו עד שהצלחת היתה מתרוקנת ורואה איך הוא לוקח כדורים. בשלב מסוים כשאמר לי שהוא חושב שהוא בדיכאון (אני לא קלטתי ועד היום אני לא מבינה איך לא עמדתי על שינויי ההתנהגות אצלו), פניתי לעובדת הסוציאלית שבקופה. היא יצרה איתו קשר, הזמינה אותו שיגיע אליה, וכשלא בא וטען שהכל בסדר אצלו – לא לחצה, קיבלה את דבריו. הרופא המטפל שהיה בקשר איתי ועמד על הידרדרות במצבו של אבי נתן לו כדורים נגד דיכאון אבל לוקח זמן עד שאלו משפיעים, ואלו לא השפיעו מספיק מהר.

בימים הטראומטיים האלה, בעלי, הבנות והחברים היו שם כשנחלשתי. לא הייתה לנו עזרה מקצועית משום מקור אחר. הם חיבקו את אבי, ניסו לשכנע אותו להסתכל הצד הטוב, אבל הוא ראה רק את הרע, את האסון, את חוסר האונים ויותר מזה את חוסר התקווה, גם כשמצבה של אמא השתפר מעט.

חודש עבר. מדי יום נהגתי להגיע לשעתיים לפני יציאתי לעבודה. לפחות להאכיל אותה בארוחת הבוקר. בכל פעם שהשארתי אותה מול הטלוויזיה, נשבר לי הלב. היא היתה מסתכלת עלי בעיניים עצובות, אבל לא היתה לי ברירה. בשעות הצהרים אבא שלי היה מגיע, מאכיל אותה, מטייל איתה, יושב לידה ומדבר אליה והיא, כבר מזהה, משתפת פעולה.

אחר הצהרים הייתי מצטרפת אליהם. נהגנו לשבת בלובי של המקום, להוציא משחק ילדים או קלפים ולשחק איתה. היא נהנתה ואנחנו נהנינו מזה שהיא נהנית. היא זיהתה מספרים ושיחקנו רמי קוביות, נכון, לא לפי כללי המשחק, אבל למי זה היה אכפת? שיחקנו והיא חייכה.

חודש וחצי אמא שלי שהתה במקום הזה אליו נשלחה ואנחנו חיינו בבועה. נשארתי עם טעם רע מהמקום למרות שלא הכל בו היה רע. הוא היה מפואר, נקי והיו בו פעילויות מגוונות ובכל זאת. רק אחרי חודש וחצי הבנתי שאני חייבת להתערב שאם לא כן אמי תישאר נכה קשה, להגנתי אומר שהידע שלי באותה עת לא היה גדול שלא נאמר אפסי. רק בדיעבד הבנתי עד כמה לא היה מי שיכוון. ולמה כוונתי?

התברר לי ששלושת החודשים הראשונים לאחר אירוע מוחי הם קריטיים מבחינת השיקום. אמא שלי לא עברה פיזיותרפיה וכשביררתי למה, תשובת הפיזיותרפיסט היתה שהיא לא משתפת פעולה. שאלתי אותו מתי בדק אותה ותשובתו הייתה: למחרת היום שהגיעה. כלומר במשך למעלה מ-5 שבועות הוא לא בא לבדוק אם משהו השתנה.

שאלתי את אמא שלי אם היא רוצה פיזיותרפיה והיא הנידה בראשה לכן. הושבתי אותה בכיסא הגלגלים והלכנו לחדרו של הפיזיותרפיסט.  הוא היה ביום חופש. הבחורה שעבדה איתו הסתכלה עלי, על אמא שלי וביקשה לדעת למה באנו. אמרתי לה.

שוב היא הסתכלה על אמא שלי ושאלה: "איך קוראים לך?"... עניתי שאמא לא מדברת אבל אפשר לשאול אותה והיא תגיב. הבחורה ביקשה שאמא שלי תקום ותעמוד(היא עצמה  נשארה לשבת) . אמרתי שאמא שלי משותקת ביד וברגל ימין. ואז היא סיימה עם בחינת הנושא וקבעה: לא משתפת פעולה.

פניתי לאמא שלי ושאלתי אותה בנוכחות הבחורה: "את רוצה פיזיותרפיה?" היא הנידה בראשה וחייכה.  ביקשתי ממנה שאם היא מבינה את מה שאני אומרת ורוצה פיזיותרפיה שתרים את היד – והיא הרימה. למרות זאת הבחורה התעקשה: לא מתאימה.

ממש כעסתי אבל החלטתי לחכות להחלמתו של הפיזיותרפיסט. למחרת שוב התייצבתי ליד חדרו עם אמא. הוא אפילו לא הסתכל עליה וקבע: לא משתפת פעולה. אמא התחילה לבכות ואני אחריה. היא מתסכול ואני מכעס. ניגשתי לעובדת הסוציאלית, וזו אמרה שתנסה להתערב.

למזלי, הפיזיותרפיסט חלה והגיע מחליף. אמא הוכנסה אליו לבדיקה והוא קבע חד משמעית: "משתפת פעולה, מתאימה לפיזיותרפיה". אמא היתה מאושרת, אבל האושר היה קצר מועד, פיזיותרפיסט הבית חזר, שמע מה היה בזמן שלא היה וקבע: לא מתאימה, לא משתפת פעולה.

ניגשתי להתלונן בפני הנהלת המקום וכלום לא עזר לי.  

בינתיים, כמו שאמרתי, הבנתי שעלי לעשות מעשה לפני שכבר לא יעזור כלום. פניתי אל קופת החולים, ובהתערבותם אמא שלי הועברה לשיקום במקום אחר, המקום אליו אני יוצאת לסטאז'. המקום שעזר לי להאמין שיש אנשי מקצוע שאכפת להם, שיהיו מעורבים ותוצאות התערבותם תוביל לטוב.

דברים לא קורים אם איננו עוזרים להם לקרות. אסור לפחוד להשמיע קול, להעביר ביקורת, לשאול שאלות, לדרוש דברים. לא הכל אנחנו יכולים לדעת, יש דברים שניתן לעבור חיים שלמים מבלי להיתקל בהם. חשוב להיעזר במי שמבין, כדאי לברר, לא לחכות שהדברים יעשו בלתי הפיכים.  המסע וההתמודדות יובאו לפניכם בהמשך.