לפני כמעט שבועיים נולד שליו, נכדי השלישי. ברור שמיד חיפשנו למי הוא דומה, הפה של אמא שלו, האף שלי, העיניים של אבא שלו, השיער של סבא שלו, האופי של סבתא רבא שלו, כל אחד חיפש משהו שיש בו מן הדמיון כשהיתה מוכנות להתפשר אפילו על צורת תנוך האוזן או אורך האצבעות. עד ששליו נולד הוא הספיק למתוח אותנו כהוגן. הוא פשוט לקח לעצמו את הזמן ודפק כניסה, כמו שאומרים, ולא ממש היה לו אכפת שכבר 22 בלילה ואנחנו ממוטטים מעייפות ודאגה.
חיכיתי לבוקר כדי להתקשר ולבשר לאמא שלי שנולד לה נין חדש. אף פעם לא התקשרתי לדבר איתה, נהגתי להעביר לה דברים דרך המטפלים. אני מודעת לזה שהתקשורת בינינו חייבת להיות חזותית וישירה, אבל להגיע אליה לא יכולתי והבטחתי לה שאני מתקשרת ומיידעת אותה. ההסכם הבלתי כתוב שלי עם העולם שחתמתי עוד כשהייתי קטנה הוא שאם מבטיחים אז מקיימים, וזה הסכם שתופס גם היום. כך היא יודעת שאם אני הבטחתי אני גם מקיימת וזה כל כך עמוק ומוטמע שאפילו לשבץ שעברה לא היה כוח למחוק את זה מהזיכרון שלה.
השעה היתה שעת ארוחת הבוקר וידעתי שהיא נמצאת קרוב לטלפון. רציתי אני להיות זו שתבשר לה בשורה טובה, הרגשתי שאני לא רוצה שמישהו אחר יספר לה את החדשה הפרטית שלנו. הרגע אישי מדי. ברגע ששמעה את קולי – ידעה. היא בכלל לא היתה צריכה לשמוע מה אני אומרת כדי להבין את משמעות השיחה הטלפונית. היא החלה להשמיע קולות התרגשות ונהמות שמחה, כי מלים רצוניות היא הרי כמעט ואינה יכולה לבטא. יכולתי לחוש את הרגשות שניסתה להעביר אלי גם ללא מלים, דרך שפופרת וממרחקים, בקול לא קול שהשמיעה. הבטחתי להגיע למחרת וידעתי שהיא מבינה. עוד באותו אחר צהרים, הכנתי לשליו בוק תמונות כדי להראות לסבתא רבא שלו ולמחרת על הבוקר עשיתי גיחה והצגתי בפניה את נין דור4, והיא פשוט זרחה, כולה דמעות, התרגשות ואושר.
את הברית ערכנו אצל מנתח, כמו שעשינו אצל שני נכדי הגדולים יותר. בברית הראשונה, הברית של אריאלי, הנכד הבכור, אבא שלי היה הסנדק ואמא שלי ניהלה ביד רמה את ההתנהלות סביב. בזמנו, לא עלתה בכלל שאלה מי יהיה הסנדק, היה ברור שאת הכבוד מעניקים לסבא, אבא שלי. כשאריאלי בידיו אבא שלי הרגיש על גג העולם. אולי בזכות זה היה ביניהם בהמשך קשר מיוחד, חיוך מיוחד, מבט, מין סוד ששייך רק להם. אבא שלי הרגיש כטווס, כאילו הוא הוליד את אריאלי. את הברית ההיא, המיוחדת, אני זוכרת באור קסום. עטוף בהילה מיוחדת, הילת הסבאות. אמא שלי, כמו שכבר ציינתי, היתה זו שהשגיחה על המנתח, בהיכון לקלוט את הילד עם גמר הפרוצדורה. היה ברור שמי שתטפל בתינוק בימיו הראשונים זו היא, כי למי יש מומחיות כמו שלה? וחסר היה למישהו לחשוב אחרת... היא גם הוכיחה את זה הלכה למעשה כשהפכה למטפלת הבלתי רשמית שלו בשנה הראשונה לחייו.
נכון שאני הייתי הסבתא הרשמית אבל לא הרגשתי מאוימת, סמכתי על הניסיון והמיומנות שלה, מה גם שהיתה מספיק התעסקות לכולם סביב הרך הנולד ומסביב לאמא שלו שהיתה אחרי ניתוח קיסרי. מדי בוקר ההורים שלי היו מתייצבים בביתי ב-7 בבוקר על השעון. אבא שלי מצויד בלחמניות טריות ואמא שלי בידיים עמוסות כביסה. כאן המקום לציין שאצלנו אסור לקנות שום דבר לתינוק לפני שנולד, ואמא שלי פשוט קנתה וקנתה, החביאה אצלה בארונות, ואחרי הלידה היתה מוכנה, מצוידת קומפלט, כשמה שנשאר לה זה רק לכבס את הדברים... ברגע שהיתה מגיעה, אני הרגשתי שאבן ירדה ממני. בדרך כלל זה היה גם אחרי לילה שלא ישנתי כי טיפלתי בקטנצ'יק. כל כך נוח היה לי להעביר אליה את המושכות. איך הבנות שלי אמרו – לא להאמין שגידלת שלוש בנות... הן רק שוכחות שגם אז אמא שלי היתה קיימת, ואפילו צעירה ב-25 שנה, לא שזה שינה משהו במרץ שלה...
עם לידתו של אריאלי קנינו שלוש יחידות מכל מוצר. היו לנו 3 לולים, 3 אוניברסיטות, 3 כסאות אוכל לתינוקות, שלוש ערכות בגדים מכל הדגמים, המידות והצבעים. לול אחד וכיסא אוכל מוקם אצל אמא שלי, שני אצלי ושלישי אצל הבת שלי. כך חולקו הבגדים, השמיכות, הטיטולים, הבקבוקים וכל מה שרק צריך. לא היה עולה על הדעת לקנות רק יחידה אחת, אפילו אם היה מדובר במברשת לבקבוק. רק בסטריליזטור היא לא הסכימה להשתמש, כי אין כמו להרתיח מים על האש, ולא עניין אותה מה שאחרים אמרו. היא טענה שמיקרו טוב להפשיר בו פיתות ולא נועד לעקר את הבקבוקים. למי היה כוח להתווכח איתה? נתנו לה.
בשנה הראשונה לחייו של אריאלי אמא שלי היתה המטפלת הרשמית שלו ואבא שלי היה ע. מטפלת. אמא שלי לא נהגה, מעולם לא טרחה ללמוד נהיגה וכששאלו היתה עונה שהיא נוהגת מעולה על מכונת התפירה... (מה שהיה נכון). אבא שלי היה הנהג הפרטי שלה. בכל בוקר היה מקפיץ אותה לבית של בתי, יוצא לעבודה וחוזר אחר הצהרים לזמן איכות עם הנין. אבא שלי נתן משמעות אחרת לזמן האיכות עם הנין, בשונה מזמן האיכות שלו עם הנכדות ובשונה מזמן האיכות שלו איתי, בתו. עם כולנו היה לו קשר מיוחד, ואני אומרת את זה לא מפני שהוא כבר איננו אלא בגלל שזה מה שהיה.
הברית של נועם התקיימה גם היא אצל אותו מנתח. בברית הזו אבא שלי כבר לא נכח והסבא השני, אביו של חתני שימש כסנדק. נועם הוא סיפור מיוחד העומד בפני עצמו. הוא נולד וניתן לו שם אחר. בגיל חצי שנה, כתוצאה מזלזול של רופא בטוח בעצמו והחלטות רפואיות שגויות ורשלנות לשמה, נועם הגיע לכשל כלייתי ומצבו היה קריטי. הוא אושפז בטיפול נמרץ ילדים ואותנו הכינו כבר לגרוע מכל. בשלב הקשה הזה, בהתאם לדרישתנו, הוא הועבר מבית החולים בו היה מאושפז לבי"ח שניידר ובעצת רב הוחלף שמו לנועם. למעשה, עבורנו, ביום זה הוא נולד וניתן לו שמו. מאותו לילה, נועם החלים, לחלוטין. אנחנו לא מנסים לתהות על הסיבה, יודעים שזכינו, קרה לנו נס, וכולנו מודים על כך ונהנים ממנו כל יום מחדש.
יום הברית של שליו הגיע. התנאים במקום שיועד הטקס להתקיים לא אפשרו להוציא את אמא ולהביא אותה להשתתף. אני לא יודעת אם היא זוכרת מהי ברית ואם כן מתי עורכים אותה, ובכל זאת לא יכולתי לעבור לסדר היום מבלי לשתף אותה, לספר לה, ולהסביר למה היא לא תשתתף. שוב רגשי האשם המלווים מחד איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שאמא שלי לא תהיה נוכחת בשמחה ומאידך, רצינו את המנתח ובחרנו בדרך הזו לברית, ואם לא מתאפשר להביא את אמא – אז היא לא תשתתף. הבחירות הקשות האלה שיש לקבל. הסברתי לה והבטחתי שלחגיגה שתהיה ברור שנלביש אותה באיזה בגד מלא בנצנצים כמו שהיא אהבה תמיד ונסיע אותה באמבולנס, אורחת כבוד.
אמא שלי קיבלה את זה הרבה יותר טוב ממני. היא חיבקה אותי ועשתה בידה תנועה של אין דבר, נותנת לי להבין שהכל בסדר. אחרי הברית הבאתי לה תמונות והיא ניסתה להגות את השם שליו, ולא ממש הצליחה, אבל את מה שהיא מרגישה יכולת לקרוא לה בעיניים.
היום, אמא שלי פגשה את שליו בפעם הראשונה. זו היתה אהבה ממבט ראשון. כשראתה את בתי וחתני עם עגלת התינוק היא ניסתה להתרומם ולזנק לקראתם. הם קירבו אליה את התינוק הזעיר, והיא, תפסה אותו בידה הבריאה, במיומנות שלא היתה מביישת אף צעירה, משכה אותו על ידה המשותקת והחזיקה בו בעדינות ובבטחה.
כפי הנראה יש דברים שלא משתנים. רגש האמהות, טבוע כל כך עמוק, שכמעט ואין מגבלה, אפילו לא שיתוק, שיכול לעמוד בפניה.
