יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

אבד בתרגום...


מה שבר את גב הגמל?... תחשבו קש? לא, זה מה שאכלתי... התשובה בהמשך.
מכירים את הסיפור על קש קטן אחד שהספיק להכניע גמל גדול? במקרה הזה מצאתי עצמי ממלאת את תפקיד הגמל או לפחות משמיעה את הקולות שלו... אבל רק עד לנקודה מסוימת...

אקורד צורם. ביום ששי האחרון התרגזתי על אמא שלי שהתנהגה אלי נורא (וזו הגדרה  עדינה).  
שלוש פעמים בשבוע אני מבקרת אצלה.  לפחות משתדלת. פעם אחת באמצע השבוע ובכל ששי ושבת. לא נשארת הרבה זמן אבל מקפידה על תכיפות וקביעות, גם אם הביקורים נעים סביב שעה באמצע השבוע ועד שעתיים בכל אחד מימי סוף השבוע.
כדי להגיע אליה אני נוסעת 30 דקות בכל כיוון, גם אם אני צריכה לוותר על דברים אחרים ולהתאים עצמי לשעות שלה ולפעילויות המתוכננות לה, אני מקבלת את זה. אל אמא שלי אני מגיעה רק בשעות אחר הצהרים, כך נוח לה יותר. בכל בוקר יש לה מגוון פעילויות מותאמות, אחר כך ארוחת צהרים ומנוחה. מהמיטה  מורידים אותה בסביבות 15:30-16:00, היא מקבלת שתייה חמה ועוגה או פרי, בימי אמצע השבוע מתוכננת פעילות של כשעה ואז היא בדרך כלל פנויה עד ארוחת הערב שנעה סביב 18:15-18:30. זה זמן האיכות שלה ושלי.
בימי השבוע, פעילות אחר הצהרים מסתיימת בסביבות 17:15, אני מגיעה בסביבות השעה הזו ונשארת עד ארוחת הערב. אני לא נוהגת להישאר לידה כשהיא אוכלת, כי שתינו לא נהנות מכך. היא רוצה להיות עצמאית ולאכול בדרכה, ואני מכבדת את זה. אני מושיבה אותה ליד השולחן, עם שאר החברים, דואגת להצמיד לה סינר לצוואר, חותכת את האוכל, דואגת שהשתייה במקום – נותנת חיבוק ארוך, נשיקה והולכת. נשמע פשוט, אבל עד שהגעתי לתובנה שכך עלי לנהוג, ירקתי כמו שאומרים דם. את הדם שלי.  

אמא שלי היתה ימנית וזה הצד שנפגע והפך למשותק. היה עליה להתרגל לאכול ביד שמאל. (זה לא קל, תנסו). ההתחלה היתה ממש קשה, לה ולנו. בשלב השיקום הראשוני, היא בכלל לא שלחה יד אל הכף. היינו חייבים להיות צמודים אליה, להאכיל אותה. כשכבר הבינה שעליה לאכול בכוחות עצמה, לא רצתה, כי הכל היה נופל לה מהכף והיא היתה מתוסכלת מזה. גם את הפה היא פספסה והייתה מתמרחת באוכל, על הפנים, הבגדים, הידיים. היה קשה לראות את האישה, המטופחת תמיד, שהאכילה את כל העולם, יושבת חסרת אונים מול הצלחת. כדי להבין מה משמעות האכלה של מישהו צריך היה להכיר את אמא שלי. בלקסיקון שלה לא היה אצלה קיים המושג של ילד שאיננו אוכל. היא יכלה לשבת שעות, בסבלנות בלתי נלאית, ולהאכיל כפית אחרי כפית, עד שמרק/ בשר/דני/בננה או כל מאכל אחר היה נעלם בבטנו של הילד. היא היתה שרה, מספרת סיפור, מציגה ואם נשאר אפילו חצי מעדן-היתה עוטפת יפה ושולחת הביתה, העיקר שהמשימה הושלמה והילד יהיה שבע.

חשבנו שאנחנו עוזרים לה בזה שמאכילים אותה וננזפנו. מאוחר יותר הבנו שבצדק. מסתבר שיש חשיבות רבה לתנועת היד שבה היא מובילה את האוכל לפה. אפילו התנועה איטית, גם אם היא מתסכלת.  אין חשיבות אם האוכל נשפך עליה. המרפאה בעיסוק לא ויתרה וחזרה על זה כמו על מנטרה. "תנועת היד לפה חשובה. בפעמים הראשונות האוכל יישפך, אחר כך היא כבר תסתדר...". היה לנו קשה להתמודד עם המראה, אז קצת עזרנו... השתדלנו לא לבלוט... ישבנו האכלנו את אמא שלי בתורנות, אני, אבא שלי והילה, בתי/נכדתה הבכורה. שתי כפיות עם אוכל אנחנו האכלנו (כדי להיות בטוחים שמשהו מהארוחה היא בולעת) וכפית אחת, שהנחנו לה ביד – היא, וגם זה בעזרתנו. היה מתסכל לראות איך היא לא מצליחה. מפעם לפעם המרפאה בעיסוק היתה מגיעה לבדוק התקדמות ואז לא העזנו לעזור לאמא. היא היתה מתמרחת, מתרגזת, דמעות היו עולות בעיניה, לנו היה נשבר הלב אבל המרפאה בעיסוק היתה מרוצה. יש התקדמות...

הטראומה של האוכל ליוותה אותנו גם מאוחר יותר, כשכבר חזרה הביתה וכבר יכלה לאכול חלק מהמאכלים לבד. בבית הסיעודי, בעיית האכלה לא היתה. בשום שלב לא היה מדובר שנאכיל אותה. היא התחילה עם אוכל רך, לא טחון, חתוך על ידי המגיש בחדר האוכל ומוגש בצלחת. לאט לאט אמא למדה להיות עצמאית. לפעמים היא לוקחת כמות גדולה מדי וזה נופל, פעמים אחרות לוקח לה זמן עד שהיא תופסת את החתיכה, אבל היא לא מוותרת. בעדינות היא מחזיקה את המזלג (כבר לא כף) ביד שמאל, ותנועה אחר תנועה מכניסה לפה.
בארוחות הצהרים, כשמדובר בבשר ותוספות ומעט קשה יותר לאכול, מגיע לידה מתנדב מהקיבוץ, שנמצא שם אם היא זקוקה לעזרתו. לשאלה המתבקשת למה אני לא לידה באוכל – התשובה פשוטה. אם אני שם, אוטומטית אני רוצה להקל עליה והיא לא אוהבת את זה. זה ממש מרגיז אותה וחווית הארוחה מתקלקלת לה. בהתחלה הייתי נפגעת מזה שהיא היתה מתרגזת, דוחפת את הצלחת. רוצה להראות לי שהיא מסתדרת. מאז – למדתי. אני פורשת את המפית, מניחה את הצלחת, מנשקת ונעלמת. נותנת לה לאכול בשקט- כמו ואת מה שהיא אוהבת. היא שולטת בארוחה שלה ולמען האמת – לא צריכה אותי בשלב הזה.
עד הארוחה, כמו שסיפרתי – יש לאמא שלי ולי זמן איכות. הריטואל פחות או יותר קבוע. עד שאני מגיעה היא צופה בטלוויזיה, בחדר עם אחרים. חשוב לה שאני אפגוש בה שם, כי כך כולם רואים שהבת שלה מגיעה... חיבוק גדול, נשיקות, חיוך ענק ואנחנו נפרדות מהשאר...
יש פעמים שמזג האוויר מאפשר יציאה החוצה, פעמים אחרות אנחנו נשארות בפנים ומשחקות במשחק (דאגתי שיהיה לה ארון מלא במשחקים, עליהם אספר בפעם אחרת), בדרך כלל אני זו שמדברת, ותאמינו לי כי למרות שאני דברנית לא קטנה, הנושאים לפעמים נגמרים... היא מהנהנת, מגיבה כך שאדע שהיא מבינה את מה שאני אומרת, מלאה בהבעות פנים וידיים ולפעמים אפילו מצליחה לפלוט איזו מילה.

שלשום, ביום ששי האחרון, הגעתי אליה וכמעט כלום לא היה כרגיל. ראיתי את זה ממבט ראשון. אמנם היא חייכה לקראתי אבל היתה לה מעין ציפייה על הפנים, הבעה של קוצר רוח, כאילו שאמרה: חיכיתי לך, איפה היית? שמתי לב אבל ייחסתי את זה להתרגשות לפני המסיבה להולדתו של שליו, נכדי המתוק, שמתוכננת ליום ששי הקרוב בבוקר, אירוע אליו ברור שאמא שלי תגיע ואנחנו מתעסקות איתו כבר שבועיים. אני מספרת לה על האירוע, איפה יהיה, מי מוזמן, מה יוגש, והכי חשוב – מה היא תילבש, איזה נעליים, איזה איפור ותסרוקת ואפילו מי יסיע אותה.
ההתעסקות והמחשבות על האירוע ממלאות אותה מאז שליו נולד. היא רצתה לשמוע אותי קובעת עם הספרית איזה גוון ותספורת תהיה לה, לראות איזה בגד אביא לה ללבוש באירוע, איזה נעליים תנעל, כי מס' הנעליים שלה השתנה בכ-2-3 מספרים בגלל הנפיחות ואין לה נעליים אלגנטיות. חוץ מזה כששמעה כמה עולה האמבולנס שאמור להסיע אותה (700 ₪) ממש התנגדה להוצאה. לה ברור שאנחנו צריכים לבוא ולהסיע אותה ברכב רגיל, כאילו והשעות לפני האירוע הן שעות פנויות... אבל מילא, גם עם זה אסתדר, כי היה עלי להתמודד עם בעיות אחרות.

בעיית הבעיות היתה רשימת המוזמנים. היא רצתה שאומר לה בדיוק את מי שהזמנתי, ואז לא הבינה איך לא הזמנתי מקורבים, בני משפחה, או חברה טובה שלה. היא לא הצליחה לבטא את שמם אבל אני ידעתי בדיוק למי היא מתכוונת. מה יכולתי לענות? שלבת דודתי אירע אסון בו איבדה את בתה הצעירה ועולמה קרס? אמא שלי בכלל לא יודעת על זה כי לא סיפרנו לה, לא רצינו לצער אותה. אז אמרנו שהיא נסעה עם המשפחה לחו"ל. יצאתי מזה. קשה היה לי גם להתמודד עם השאלה איך לא הזמנתי את חברתה הטובה מזה 60 שנה. אמנם היא לא ראתה אותה מספר חודשים אבל הבינה שזה בגלל קשיי הגעה של החברה. לא יכולתי לספר לה שלפני מספר חודשים החברה קיבלה התקף לב ונפטרה. יש דברים שאם אתה לא מספר בזמן אמת אחר כך מסובך יותר לספר. אף פעם אין רגע מתאים או אפילו סיטואציה לספר כזה דבר. אמרתי את שם החברה ואמא שלי הנהנה במרץ בראשה. הסברתי לה שהחברה אינה יכולה להגיע כי מצבה הבריאותי לא תקין ואמא היתה מיד מודאגת. לא יכולתי להמשיך ולהעציב אותה ולא המשכתי לספר שנפטרה. אמא שלי קיבלה את העובדה שבגלל מגבלה גופנית החברה לא תגיע וגם זה עבר בינתיים בשלום. אין חוקים מה נכון ומה לא נכון, איך לנהוג ואיך לא, זו מלחמת הישרדות, על אמא שלי.     

אני חוזרת ליום ששי האחרון, שבוע לפני האירוע. אמא ישבה בכיסא הגלגלים מול הטלוויזיה וכאמור חיכתה לי. הצעתי לה שנצא החוצה אבל היא התנגדה והצביעה בלווי קולות על החדר שלה. הבנתי שיש משהו שהיא שכחה בחדר או רוצה להראות לי. הובלתי את העגלה לכיוון החדר ותוך כדי שאלתי אותה מה היא שכחה. היא ענתה לי בתנועת יד חסרת סבלנות, רוצה לומר שאני לא מבינה.
ברגע שנכנסנו לחדר היא הצביעה על ארון הבגדים, מעליו מונחות חבילות שלה. ההוראה היתה ברורה: תורידי. עניתי לה שלפני שבועיים ארגנו יחד, היא ואני את הארון ופתחנו את כל החבילות שהיו למעלה. היא ראתה את כל מה שבפנים.
אמא שלי התרגזה, הרימה את הרגל הבריאה שלה והראתה לי את הנעל תוך שהיא צועקת: נעלים, נעלים.
הסברתי לה שאין למעלה נעלים, פתחתי את ארונית הנעלים שלה והראיתי לה מה בפנים. הראיתי לה שאני גם לא מגיעה לסוף הארון והבטחתי שלמחרת יגיע איתמר (בעלי) והוא יוריד את החבילות.
אמא שלי התחילה להשתולל. ממש. חשבתי שהיא עומדת לקפוץ מכיסא הגלגלים. היא התחילה לזעוק ולצעוק, היא דפקה בכעס בלתי נשלט בידה הבריאה במגש שעל כיסא הגלגלים, כולה רועדת.

עמדתי מולה, קרובה לאיבוד עשתונות. אף פעם לא ראיתי אותה מתנהגת כך. אינסטינקטיבית הוצאתי אותה מהחדר, כדי לנסות להרגיע אותה. אבל היא המשיכה לצעוק. פחדתי שהיא עומדת לקבל אירוע נוסף. התחלתי להתקדם לכיוון עמדת האחיות, אבל היא תפסה את הגלגל ביד הבריאה והצליחה לסובב את העגלה כדי שלא אוכל להתקדם.
דיברתי אליה בתקיפות ואמרתי שאני לא מוכנה לשמוע את הצעקות ואני הולכת הביתה אם היא לא מפסיקה לצעוק. היא הפסיקה והתחילה ליבב ולהגיד נעלים, נעלים.
החזרתי אותה לחדר והראיתי לה את הנעלים במגירה אבל זה רק הרגיז אותה. אז הבליחה בי המחשבה: אולי היא בכלל לא מתכוונת לנעלים?
ניסיתי, שאלתי אותה אם היא מחפשת את הבגד לאירוע? אולי מכנסיים? והיא שוב התרגזה וחזרה לצעוק. שוב הוצאתי אותה החוצה, היא צועקת בקולי קולות: נעלים, נעלים, ואני על סף התמוטטות עצבים. ואז היתה לי הארה: "אולי גרביים?"
היא שמעה את זה ובצעקות ענתה: דא, דא, דא... (כן, כן, כן...)  
בסכומו של דבר התברר שחלק מהגרביים שלה לא חזרו עדיין מהמכבסה ולא מצאו חן בעיניה הגרביים שנשארו...

מה אגיד, אני נשארתי בלי מילים. כזו הצגה רק בגלל הגרביים? הבטחתי להביא לה למחרת 6 זוגות חדשים, וכך עשיתי.
מותר לה לנסות לנהל את העולם, אבל זה כבר לא באחריותי. יש גבול למה שאני יכולה ורוצה לקבל. היה חשוב לי לדעת אם לאמא יש שינויי התנהגות נוספים. היה חשוב לי לדעת אם היא מתפרצת בדומה לדרך בה התפרצה. לא היכרתי את הסיטואציה הזו איתה.
האחות וגם מטפלת התקרבו לאמא והתחילו להצחיק אותה ולפרגן לה המראה שלה, והיא מרוככת, כאילו שכחה את ההצגה שעשתה לי. ברגע שהבנתי שהיא רוצה גרביים – מבחינתה ניתן היה לעבור הלאה. הכעס עבר, התסכול על זה שלא הצליחה להגיד גרביים ואני לא הבנתי, ואפילו את הצעקות כאילו שכחה וחזרה לחייך, כרגיל.
גם אני לא רציתי ללכת לפני שאני רואה שהאפיזודה הסתיימה. הבנתי שעלינו על מסלול אחר וכדאי לשנות אותו, כשעוד אפשר, לפני שנתרסק. המסקנה אחת: עם כל הצער שבדבר – היא נמצאת במסגרת המתאימה עבורה.
  

יום שני, 13 בדצמבר 2010

ואלה תולדות...

שנים אני כותבת טקסטים וספרים, סיפורי חיים וביוגרפיות, נוגעת ברגשות ובזיכרונות הפרטיים של אחרים. אנשים זרים שחשפו עצמם בפני ושיתפו אותי בפרטים וברגעים הכי אישיים בחייהם. מקשיבה להם, פותחת לבי לקראתם ומשמשת להם לפה ולעט, כלי לספר את מה שהם רוצים, בדרך שהם זוכרים, לא שוכחת לרגע שמדובר בסיפור שלהם, בחיים שלהם.
גם אם לא תמיד דייקו בפרטים הקטנים, זה היה פחות חשוב, כי הייתה שם הנשמה, המשמעות שהם נתנו לדברים. בדרך הזו הם התמודדו עם העבר, קיבלו אותו, השלימו איתו, סגרו מעגלים ופתחו מעגלים חדשים.

תקופה ארוכה הדרכתי אנשים בגילאים שונים איך לבטא ולהביע עצמם, כל אחד בדרכו, כל אחד בקולו.  עודדתי אנשים זקנים, מלאי חכמת חיים ורחוב, לספר על אבני הדרך והנגף בהן נתקלו, על העקבות שהשאירו במהלך שנותיהם, על המשמעות של הדברים עבורם. על המסר אותו הם רוצים להעביר לאחרים. אבל לא רק. לא צריך להזדקן כדי לכתוב ואם תשאלו אותי, זה מסע חשוב שלכל אחד כדאי לעבור. תנסו את זה.

לפעמים, אני קוראת דברים שנכתבו על ידי מישהו אחר ומרגישה שאם הייתי צריכה לומר אותן, אלו המלים שהייתי רוצה להשמיע. אני  מזמינה אתכם לחלוק איתי את חווית הקריאה של אלה תולדות חיי... מלים: מאיר אריאל.

אלה תולדות חיי...  / מאיר אריאל
בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גליון ורושם בראשו:
"
אלה תולדות חיי..."
במה אתחיל? כמובן בילדות,אך הייתה לי ילדות רגילה.
תודות ומכות, סריטות, דמעות...ילדונת שגרנו מולה.
ואבא טרוד ואם עצבנית,ואחות שצועקת עלי.
אה... מה יש לכתוב על ילדות שכזאת?
אתחיל מימי נעוריי...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
ימי נעורי, מה יש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים...
כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה,
פצעי בגרות הדוקרים,לבטי אהבה ראשונה ומרה,
הפחדים שהעיקו עלי
מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
אתחיל בימי נשואי...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
ימי נשואי, ירח דבש שנגמר
והפך לשנים של שגרה,
דירה, הלוואה, מכונית, הלוואה,ומריבות עד לב בתקרה
ו... תינוקת שניה - שעות נוספות,ולבן - בר מצוה, חתונה,
מה יש לכתוב על אותן שנים?אתחיל בתקופת הזקנה...
מתי זה החלה תקופה הזקנה,כשהודיעו "אתה מפוטר"?
והבן והבת חיפשו בית אבות
והבנת - אתה מיותר!
או... הפחד הזה בלילות, בלי שינה
שאולי לא תראה עוד אור,
כמו שכנך מימין, כמו אותה הזקנה
שליווית אתמול אל הבור...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות, אידיאלים גדולים
אותם לא הגשים מימיו...
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן כמו חי.
דף ריק לפניו, ולמעלה כתוב:
"
אלה תולדות חיי..."

לפני מספר שבועות התחלתי בהתמחות מעשית, עבודת שדה, שתימשך עד סוף השנה. מכל המקומות שבעולם, המקום אליו נשלחתי לעבור את הסטאז', הוא דווקא המקום בו אמי אושפזה לעבור בו שיקום, אחרי האירוע  המוחי. תאמרו כוח עליון, תחשבו מקריות – הכל מתאים.

המחשבה הראשונית שעברה בי היא שגם אם יתהפך העולם, אני לא הולכת לשם. אגש ואבקש החלפה, אסביר, אספר מה ההשפעה עלי, איך זה גורם לי להרגיש בעצם ההגעה למקום הזה, גם אם עברו ארבע שנים מאז. עדיין מקננת בי סערת רגשות, אפילו רק המחשבה להגיע לשם מטלטלת אותי.
רגע אחרי, התעשתתי, אני כבר לא שם, באירוע הנפשי המפחיד הזה, רכשתי כלים להתמודדות, יודעת מה שלפני, לא רק מהחיים אלא גם אני רותמת לעזרתי את הידע האקדמי שרכשתי בנושא, ויודעת שאני עומדת לסגור מעגל. ישנו קונפליקט, הוא רציני, אולי בהתחלה הוא יגרום לי שוב לרעד בברכיים ולדפיקות לב מואצות, אבל גדלתי, וכמי שמבינה (או לפחות מתיימרת להבין) את חשיבות סגירת המעגל, אתמודד ואצליח. ממש כך.

הימים הראשונים אחרי האירוע מעט מטושטשים בזיכרוני. אני זוכרת עצמי מסתכלת על אמי, השוכבת חסרת תנועה, פוחדת לחשוב מה עלול לקרות. כל מי שביקר וראה אותה אמר שהתמונה שבה דווקא היא, רלה מוטורלה, מוטלת חסרת תנועה היא לחלוטין סוריאליסטית, כי אם יש אדם שמסמל את האנרגיה שבחיים זו אמא שלי. להם היה ברור כי אם יש מישהו שיכול לצאת ממצב כזה – זאת היא, עובדה שהתבררה כנכונה בחודשים ובשנים שאחרי.

במשך השבוע שנמצאנו לידה דאגנו שיהיה לה מספיק אור, שלא יהיה וילון שיסתיר, ניסינו לעורר בה איזה עניין להביט לכיוון החלון, אבל היא לא הגיבה. בהתה בזווית בה היה מוטה ראשה. אחת ההשלכות של האירוע היתה הפרעת בליעה ולכן הוכנסה לה זונדה, כלומר האכלה בדרך עוקפת בליעה, צינורית המזינה ישירות לקיבה. רק לראות אותה עם הצינור התקוע באף העסיק אותנו שעות. הזונדה היתה מחוברת למכשיר שקבע את קצב האכלה, באיטיות, בהתאם למצבה. בכל כמה דקות המכשיר נתקע וצפצף והיינו חייבים לקרוא לאחות. אסור היה שהקצב יהיה מהיר מדי שכן אז המזון עלול להגיע למקומות אחרים ולגרום חלילה לדלקת ריאות, ולכל הדעות הסיבוך מיותר. דיברו איתנו על 24 שעות ראשונות, אחרי זה על 48 וכך חיינו מיממה ליממה, בציפייה לשיפור שלא הגיע.

שבוע עבר, מועד השחרור מבית החולים התקרב ונקראנו לשיחה עם מנהל המחלקה. הוא היה מאוד אמפתי אבל ללא בשורות. בשלב הזה, הוא אמר, אין מה לדבר על שיקום.
אז מה עושים? מתחילים בבירורים.
לאן ניקח אותה? לכמה זמן? מי יטפל בה? מי ישהה לצידה? מי ישלם? מה עם העסק של אבא? מה עם העבודה שלי? את מי לשאול? יש בכלל מי שיודע לענות?
למחרת היום שבו אמי עברה את האירוע היינו אמורים לעבור דירה.  החלטתי שאני נשארת לצידו של אבי ובעלי עם בתי הצעירה, אז בת  17, יעברו דירה. למשימת המעבר התגייסו החברים שלה. מיד אחרי שחברת ההובלות סיימה את ההובלה הם התמקמו בבית והחלו לפרוק את הארגזים ולהכניס את הדברים לארונות. אני לא הייתי בתמונה אבל לעולם לא אשכח באיזו נכונות הם התנדבו ונרתמו למשימה. הם מצידם, אם שואלים אותם, זוכרים את הפירוק כחוויה. מבחינתם זה היה ברור לנהוג כך ולא הייתה שום אפשרות אחרת.

מצבה של אמי הוגדר על ידי בית החולים כסיעודי מורכב, כלומר היא היתה זכאית לאשפוז במימון קופת החולים. אחרי בירורים ובקשות אמא נשלחה לבית אבות במרחק נסיעה לא ארוכה מהמקום בו התגוררנו. היה זה בית אבות מפואר עם מחלקה סיעודית מורכבת.
ביום הראשון חטפתי את הבום הראשון. עליתי במעלית, לצידי עמדה אישה כבת 50. היא ראתה על איזה כפתור לחצתי ופלטה: "אה, לקומת המוות..." . הרגשתי כאילו היא הכניסה לי אגרוף בבטן, כזה שעוצר את הנשימה. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להתאפק והגבתי. "מי את חושבת שאת? אנחנו בכלל לא מכירות. איך את מרשה לעצמך להגיד מלים כאלו?..."
גם היום, שנים חלפו והמלים עודן מהדהדות...

ברגע שדלתות המעלית נפתחו  נחשפתי לעולם אחר, עולם המוגבלים והסיעודיים. לא היה צורך בשלט מכוון, הריח במסדרון הוביל אותי. המקום היה  נראה מפואר, ריהוט מודרני, ציוד חדיש אבל הריח. בקושי יכולתי לנשום.
אמא הוכנסה לחדר עם שותפה ואבא שלי הסתובב סביב חסר אונים, לא יודע איפה עליו לשבת ומה מצופה ממנו לעשות. מדי כמה דקות ניגש אליה, מדבר, מלטף – אבל היא לא הגיבה. שתקה, נראית לא מזהה ואם כן זיהתה – לא הראתה שאכפת לה. 

הטיפול שקיבלה היה טוב. אבל, וכאן האבל הגדול.
בוקר אחד כשהגעתי היא ישבה מתחת לעמדת האחיות, במקום שלא יכלו לראות אותה, בוהה בכיסא הגלגלים, כולה מלאה בקיא, ידה שמוטה מחוץ לכרית עליו היתה מונחת, מטלטלת. הייתי בטוחה שמתה. מסתבר שהיא שלפה את הזונדה בידה הבריאה מהאף, הקיאה והתמרחה כולה ואף אחד מהצוות המטפל  לא שם לב. התעמתתי אתם והתשובה שקיבלתי: "זה קורה, אי אפשר להשגיח  כל הזמן..." וזה נכון. מאותו רגע החלטנו שלפחות בהתחלה נהיה שם בתורנויות כל כמה שיאפשרו לנו.
בכלל, הזונדה העסיקה אותנו כל הזמן. בשלב מסוים ניגשתי לברר למה לא מוציאים את צינורית הזונדה ממנה, למה לא בודקים מה מצב הבליעה אצלה? הרי הבדיקה פשוטה ויכולה לחסוך סיבוכים. התשובה שקיבלתי היתה שאין להם קלינאית תקשורת המועסקת במקום, הרופא לא רוצה לקבל על זה אחריות ואם אני רוצה – שאקח אותה לרופא פרטי.

נשמע פשוט? ממש לא. הזמנו אמבולנס, על חשבוננו, בעלות של כמה מאות שקלים, אפילו לא ידענו על גופים התנדבותיים קיימים שמסיעים ללא תשלום דוגמת יד שרה, עזר מציון ודומיהם, כדי שיסיעו את אמי לבית חולים, לבדיקת בליעה.  אבא שלי הצטרף אליה.
כעבור כשעה הוא התקשר אלי (הייתי בעבודה) ואמר לי שהרופא בבית החולים שולח אותה בחזרה, עם הזונדה, כדי שבמחלקה בה היא מאושפזת יערכו את הבדיקה.
ביקשתי לדבר עם הרופא בטלפון. הוא היה מאוד נחמד והסביר לי שאם הרופא שם במחלקה קורא לעצמו רופא – אין שום סיבה שלא יבצע את הבדיקה ויוציא את הזונדה.  יותר מזה, הוא אמר, במחלקה הבדיקה נעשית עם לבן, וזה איננו מסוכן. לעומת זאת, בדיקת בליעה בבית חולים מסובכת יותר. קיבלתי את דעתו ואמא הוחזרה למחלקה הסיעודית בבית האבות, לבדיקה.
הרופא כעס. הוא אמר שיוציא לה את הזונדה רק אם אני אקבל אחריות. קיבלתי, הוא הוציא, בדק – ואמא שלי הצליחה לבלוע. לדבר לא. הנזק לדיבור היה בשלב הזה בלתי הפיך.

בכלל, בתקופה שאמא שלי לא אכלה, גם אבא שלי המעיט לאכול. הייתי יושבת לידו עד שהצלחת היתה מתרוקנת ורואה איך הוא לוקח כדורים. בשלב מסוים כשאמר לי שהוא חושב שהוא בדיכאון (אני לא קלטתי ועד היום אני לא מבינה איך לא עמדתי על שינויי ההתנהגות אצלו), פניתי לעובדת הסוציאלית שבקופה. היא יצרה איתו קשר, הזמינה אותו שיגיע אליה, וכשלא בא וטען שהכל בסדר אצלו – לא לחצה, קיבלה את דבריו. הרופא המטפל שהיה בקשר איתי ועמד על הידרדרות במצבו של אבי נתן לו כדורים נגד דיכאון אבל לוקח זמן עד שאלו משפיעים, ואלו לא השפיעו מספיק מהר.
בימים הטראומטיים האלה, בעלי, הבנות והחברים היו שם כשנחלשתי. לא הייתה לנו עזרה מקצועית משום מקור אחר. הם חיבקו את אבי, ניסו לשכנע אותו להסתכל הצד הטוב, אבל הוא ראה רק את הרע, את האסון, את חוסר האונים ויותר מזה את חוסר התקווה, גם כשמצבה של אמא השתפר מעט.

חודש עבר. מדי יום נהגתי להגיע לשעתיים לפני יציאתי לעבודה. לפחות להאכיל אותה בארוחת הבוקר. בכל פעם שהשארתי אותה מול הטלוויזיה, נשבר לי הלב. היא היתה מסתכלת עלי בעיניים עצובות, אבל לא היתה לי ברירה. בשעות הצהרים אבא שלי היה מגיע, מאכיל אותה, מטייל איתה, יושב לידה ומדבר אליה והיא, כבר מזהה, משתפת פעולה.
אחר הצהרים הייתי מצטרפת אליהם. נהגנו לשבת בלובי של המקום, להוציא משחק ילדים או קלפים ולשחק איתה. היא נהנתה ואנחנו נהנינו מזה שהיא נהנית. היא זיהתה מספרים ושיחקנו רמי קוביות, נכון, לא לפי כללי המשחק, אבל למי זה היה אכפת? שיחקנו והיא חייכה.

חודש וחצי אמא שלי שהתה במקום הזה אליו נשלחה ואנחנו חיינו בבועה. נשארתי עם טעם רע מהמקום למרות שלא הכל בו היה רע. הוא היה מפואר, נקי והיו בו פעילויות מגוונות ובכל זאת. רק אחרי חודש וחצי הבנתי שאני חייבת להתערב שאם לא כן אמי תישאר נכה קשה, להגנתי אומר שהידע שלי באותה עת לא היה גדול שלא נאמר אפסי. רק בדיעבד הבנתי עד כמה לא היה מי שיכוון. ולמה כוונתי?
התברר לי ששלושת החודשים הראשונים לאחר אירוע מוחי הם קריטיים מבחינת השיקום. אמא שלי לא עברה פיזיותרפיה וכשביררתי למה, תשובת הפיזיותרפיסט היתה שהיא לא משתפת פעולה. שאלתי אותו מתי בדק אותה ותשובתו הייתה: למחרת היום שהגיעה. כלומר במשך למעלה מ-5 שבועות הוא לא בא לבדוק אם משהו השתנה.
שאלתי את אמא שלי אם היא רוצה פיזיותרפיה והיא הנידה בראשה לכן. הושבתי אותה בכיסא הגלגלים והלכנו לחדרו של הפיזיותרפיסט.  הוא היה ביום חופש. הבחורה שעבדה איתו הסתכלה עלי, על אמא שלי וביקשה לדעת למה באנו. אמרתי לה.
שוב היא הסתכלה על אמא שלי ושאלה: "איך קוראים לך?"... עניתי שאמא לא מדברת אבל אפשר לשאול אותה והיא תגיב. הבחורה ביקשה שאמא שלי תקום ותעמוד(היא עצמה  נשארה לשבת) . אמרתי שאמא שלי משותקת ביד וברגל ימין. ואז היא סיימה עם בחינת הנושא וקבעה: לא משתפת פעולה.
פניתי לאמא שלי ושאלתי אותה בנוכחות הבחורה: "את רוצה פיזיותרפיה?" היא הנידה בראשה וחייכה.  ביקשתי ממנה שאם היא מבינה את מה שאני אומרת ורוצה פיזיותרפיה שתרים את היד – והיא הרימה. למרות זאת הבחורה התעקשה: לא מתאימה.
ממש כעסתי אבל החלטתי לחכות להחלמתו של הפיזיותרפיסט. למחרת שוב התייצבתי ליד חדרו עם אמא. הוא אפילו לא הסתכל עליה וקבע: לא משתפת פעולה. אמא התחילה לבכות ואני אחריה. היא מתסכול ואני מכעס. ניגשתי לעובדת הסוציאלית, וזו אמרה שתנסה להתערב.
למזלי, הפיזיותרפיסט חלה והגיע מחליף. אמא הוכנסה אליו לבדיקה והוא קבע חד משמעית: "משתפת פעולה, מתאימה לפיזיותרפיה". אמא היתה מאושרת, אבל האושר היה קצר מועד, פיזיותרפיסט הבית חזר, שמע מה היה בזמן שלא היה וקבע: לא מתאימה, לא משתפת פעולה.
ניגשתי להתלונן בפני הנהלת המקום וכלום לא עזר לי.  
בינתיים, כמו שאמרתי, הבנתי שעלי לעשות מעשה לפני שכבר לא יעזור כלום. פניתי אל קופת החולים, ובהתערבותם אמא שלי הועברה לשיקום במקום אחר, המקום אליו אני יוצאת לסטאז'. המקום שעזר לי להאמין שיש אנשי מקצוע שאכפת להם, שיהיו מעורבים ותוצאות התערבותם תוביל לטוב.

דברים לא קורים אם איננו עוזרים להם לקרות. אסור לפחוד להשמיע קול, להעביר ביקורת, לשאול שאלות, לדרוש דברים. לא הכל אנחנו יכולים לדעת, יש דברים שניתן לעבור חיים שלמים מבלי להיתקל בהם. חשוב להיעזר במי שמבין, כדאי לברר, לא לחכות שהדברים יעשו בלתי הפיכים.  המסע וההתמודדות יובאו לפניכם בהמשך. 


יום שני, 29 בנובמבר 2010

הנינים של רלה

לפני כמעט שבועיים נולד שליו, נכדי השלישי. ברור שמיד חיפשנו למי הוא דומה, הפה של אמא שלו, האף שלי, העיניים של אבא שלו, השיער של סבא שלו, האופי של סבתא רבא שלו, כל אחד חיפש משהו שיש בו מן הדמיון כשהיתה מוכנות להתפשר אפילו על צורת תנוך האוזן או אורך האצבעות. עד ששליו נולד הוא הספיק למתוח אותנו כהוגן. הוא פשוט לקח לעצמו את הזמן ודפק כניסה, כמו שאומרים, ולא ממש היה לו אכפת שכבר 22 בלילה ואנחנו ממוטטים מעייפות ודאגה.
חיכיתי לבוקר כדי להתקשר ולבשר לאמא שלי שנולד לה נין חדש. אף פעם לא התקשרתי לדבר איתה, נהגתי להעביר לה דברים דרך המטפלים. אני מודעת לזה שהתקשורת בינינו חייבת להיות חזותית וישירה, אבל להגיע אליה לא יכולתי והבטחתי לה שאני מתקשרת ומיידעת אותה. ההסכם הבלתי כתוב שלי עם העולם שחתמתי עוד כשהייתי קטנה הוא שאם מבטיחים אז מקיימים, וזה הסכם שתופס גם היום. כך היא יודעת שאם אני הבטחתי אני גם מקיימת וזה כל כך עמוק ומוטמע שאפילו לשבץ שעברה לא היה כוח למחוק את זה מהזיכרון שלה.
השעה היתה שעת ארוחת הבוקר וידעתי שהיא נמצאת קרוב לטלפון. רציתי אני להיות זו שתבשר לה בשורה טובה, הרגשתי שאני לא רוצה שמישהו אחר יספר לה את החדשה הפרטית שלנו. הרגע אישי מדי. ברגע ששמעה את קולי – ידעה. היא בכלל לא היתה צריכה לשמוע מה אני אומרת כדי להבין את משמעות השיחה הטלפונית. היא החלה להשמיע קולות התרגשות ונהמות שמחה, כי מלים רצוניות היא הרי כמעט ואינה יכולה לבטא. יכולתי לחוש את הרגשות שניסתה להעביר אלי גם ללא מלים, דרך שפופרת וממרחקים, בקול לא קול שהשמיעה. הבטחתי להגיע למחרת וידעתי שהיא מבינה. עוד באותו אחר צהרים, הכנתי לשליו בוק תמונות כדי להראות לסבתא רבא שלו ולמחרת על הבוקר עשיתי גיחה והצגתי בפניה את נין דור4, והיא פשוט זרחה, כולה דמעות, התרגשות ואושר.

את הברית ערכנו אצל מנתח, כמו שעשינו אצל שני נכדי הגדולים יותר. בברית הראשונה, הברית של אריאלי, הנכד הבכור, אבא שלי היה הסנדק ואמא שלי ניהלה ביד רמה את ההתנהלות סביב. בזמנו, לא עלתה בכלל שאלה מי יהיה הסנדק, היה ברור שאת הכבוד מעניקים לסבא, אבא שלי. כשאריאלי בידיו אבא שלי הרגיש על גג העולם. אולי בזכות זה היה ביניהם בהמשך קשר מיוחד, חיוך מיוחד, מבט, מין סוד ששייך רק להם. אבא שלי הרגיש כטווס, כאילו הוא הוליד את אריאלי. את הברית ההיא, המיוחדת, אני זוכרת באור קסום. עטוף בהילה מיוחדת, הילת הסבאות. אמא שלי, כמו שכבר ציינתי, היתה זו שהשגיחה על המנתח, בהיכון לקלוט את הילד עם גמר הפרוצדורה. היה ברור שמי שתטפל בתינוק בימיו הראשונים זו היא, כי למי יש מומחיות כמו שלה? וחסר היה למישהו לחשוב אחרת... היא גם הוכיחה את זה הלכה למעשה כשהפכה למטפלת הבלתי רשמית שלו בשנה הראשונה לחייו.
נכון שאני הייתי הסבתא הרשמית אבל לא הרגשתי מאוימת, סמכתי על הניסיון והמיומנות שלה, מה גם שהיתה מספיק התעסקות לכולם סביב הרך הנולד ומסביב לאמא שלו שהיתה אחרי ניתוח קיסרי. מדי בוקר ההורים שלי היו מתייצבים בביתי ב-7 בבוקר על השעון. אבא שלי מצויד בלחמניות טריות ואמא שלי בידיים עמוסות כביסה. כאן המקום לציין שאצלנו אסור לקנות שום דבר לתינוק לפני שנולד, ואמא שלי פשוט קנתה וקנתה, החביאה אצלה בארונות, ואחרי הלידה היתה מוכנה, מצוידת קומפלט, כשמה שנשאר לה זה רק לכבס את הדברים... ברגע שהיתה מגיעה, אני הרגשתי שאבן ירדה ממני. בדרך כלל זה היה גם אחרי לילה שלא ישנתי כי טיפלתי בקטנצ'יק. כל כך נוח היה לי להעביר אליה את המושכות. איך הבנות שלי אמרו – לא להאמין שגידלת שלוש בנות... הן רק שוכחות שגם אז אמא שלי היתה קיימת, ואפילו צעירה ב-25 שנה, לא שזה שינה משהו במרץ שלה...

עם לידתו של אריאלי קנינו שלוש יחידות מכל מוצר. היו לנו 3 לולים, 3 אוניברסיטות, 3 כסאות אוכל לתינוקות, שלוש ערכות בגדים מכל הדגמים, המידות והצבעים. לול אחד וכיסא אוכל מוקם אצל אמא שלי, שני אצלי ושלישי אצל הבת שלי. כך חולקו הבגדים, השמיכות, הטיטולים, הבקבוקים וכל מה שרק צריך. לא היה עולה על הדעת לקנות רק יחידה אחת, אפילו אם היה מדובר במברשת לבקבוק. רק בסטריליזטור היא לא הסכימה להשתמש, כי אין כמו להרתיח מים על האש, ולא עניין אותה מה שאחרים אמרו. היא טענה שמיקרו טוב להפשיר בו פיתות ולא נועד לעקר את הבקבוקים. למי היה כוח להתווכח איתה? נתנו לה. 
בשנה הראשונה לחייו של אריאלי אמא שלי היתה המטפלת הרשמית שלו ואבא שלי היה ע. מטפלת. אמא שלי לא נהגה, מעולם לא טרחה ללמוד נהיגה וכששאלו היתה עונה שהיא נוהגת מעולה על מכונת התפירה... (מה שהיה נכון). אבא שלי היה הנהג הפרטי שלה. בכל בוקר היה מקפיץ אותה לבית של בתי, יוצא לעבודה וחוזר אחר הצהרים לזמן איכות עם הנין. אבא שלי נתן משמעות אחרת לזמן האיכות עם הנין, בשונה מזמן האיכות שלו עם הנכדות ובשונה מזמן האיכות שלו איתי, בתו. עם כולנו היה לו קשר מיוחד, ואני אומרת את זה לא מפני שהוא כבר איננו אלא בגלל שזה מה שהיה.
הברית של נועם התקיימה גם היא אצל אותו מנתח. בברית הזו אבא שלי כבר לא נכח והסבא השני,  אביו של חתני שימש כסנדק. נועם הוא סיפור מיוחד העומד בפני עצמו. הוא נולד וניתן לו שם אחר. בגיל חצי שנה, כתוצאה מזלזול של רופא בטוח בעצמו והחלטות רפואיות שגויות ורשלנות לשמה, נועם הגיע לכשל כלייתי ומצבו היה קריטי. הוא אושפז בטיפול נמרץ ילדים ואותנו הכינו כבר לגרוע מכל. בשלב הקשה הזה, בהתאם לדרישתנו,  הוא הועבר מבית החולים בו היה מאושפז לבי"ח שניידר ובעצת רב הוחלף שמו לנועם. למעשה, עבורנו, ביום זה הוא נולד וניתן לו שמו. מאותו לילה, נועם החלים, לחלוטין. אנחנו לא מנסים לתהות על הסיבה, יודעים שזכינו, קרה לנו נס, וכולנו מודים על כך ונהנים ממנו כל יום מחדש.  
  
יום הברית של שליו הגיע. התנאים במקום שיועד הטקס להתקיים לא אפשרו להוציא את אמא ולהביא אותה להשתתף. אני לא יודעת אם היא זוכרת מהי ברית ואם כן מתי עורכים אותה, ובכל זאת לא יכולתי לעבור לסדר היום מבלי לשתף אותה, לספר לה, ולהסביר למה היא לא תשתתף. שוב רגשי האשם המלווים מחד איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שאמא שלי לא תהיה נוכחת בשמחה ומאידך, רצינו את המנתח ובחרנו בדרך הזו לברית, ואם לא מתאפשר להביא את אמא – אז היא לא תשתתף. הבחירות הקשות האלה שיש לקבל. הסברתי לה והבטחתי שלחגיגה שתהיה ברור שנלביש אותה באיזה בגד מלא בנצנצים כמו שהיא אהבה תמיד ונסיע אותה באמבולנס, אורחת כבוד.
אמא שלי קיבלה את זה הרבה יותר טוב ממני. היא חיבקה אותי ועשתה בידה תנועה של אין דבר, נותנת לי להבין שהכל בסדר. אחרי הברית הבאתי לה תמונות והיא ניסתה להגות את השם שליו, ולא ממש הצליחה, אבל את מה שהיא מרגישה יכולת לקרוא לה בעיניים.
היום, אמא שלי פגשה את שליו בפעם הראשונה. זו היתה אהבה ממבט ראשון. כשראתה את בתי וחתני עם עגלת התינוק היא ניסתה להתרומם ולזנק לקראתם. הם קירבו אליה את התינוק הזעיר, והיא, תפסה אותו בידה הבריאה, במיומנות שלא היתה מביישת אף צעירה, משכה אותו על ידה המשותקת והחזיקה בו בעדינות ובבטחה.
כפי הנראה יש דברים שלא משתנים. רגש האמהות, טבוע כל כך עמוק, שכמעט ואין מגבלה, אפילו לא שיתוק, שיכול לעמוד בפניה.   

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

אגדת העגור ואמא גם

לפני שבוע התחלתי בכתיבת הבלוג שלי בו אני משמיעה את קולי, צובעת את הכתוב בצבעים שאני בוחרת לצבוע. התרגשתי עד דמעות כששמעתי מה הכתוב עשה לכם, הקוראים. לא האמנתי שהחשיפה הלא פשוטה הזו שלי תגיע ותיגע באחרים.
כל אחד מכם אורח מרגש. חשוב לי שתמשיכו להתארח, לקרוא, להתחבר. ראו בבלוג הזה את האדם שבי אבל חשוב יותר – מה קורה, וזה קורה, בכל כך הרבה בתים ומשפחות. אני מצידי אשתדל לכתוב פוסט חדש בכל שבוע. מחכה לכם בבלוג, שרי.

פלשבק לאחור. לפני ארבע שנים, באחת מאותן שעות אחר הצהרים, כשהייתי באמצע העבודה, הטלפון צלצל. אבא שלי. כששמע את קולי פלט משפט אחד: אמא מתה. לא ממש קלטתי את מה שהוא אומר (משפט קשה לעיכול...) אבל הוא חזר ואמר את זה פעם שניה ושלישית כשהוא נשמע שרוי בהלם מוחלט, אומר את זה בקול מחוק, ללא אינטונציה. הוא לא היה מסוגל להסביר כלום. אמרתי שאני כבר מגיעה, הרגלים רעדו לי אבל למזלי הראש פעל. מיד הזמנתי ניידת טיפול נמרץ וטסתי אל בית ההורים.
הגעתי לקצה הרחוב כשאמבולנס מהבהב ומשמיע סירנה חזקה חלף מולי. הספקתי לראות בחלון האחורי של האמבולנס את פניו של אבא שלי והבנתי שאמא שלי נמצאת בפנים. בלי לבזבז זמן הסתובבתי ונסעתי בעקבות האמבולנס הישר לבית החולים. הדרך נראתה בלתי נגמרת, האמבולנס כבר מזמן לא היה לפני ואני עצרתי בכל רמזור אפשרי ועדיין לא ידעתי מה קורה עם אמא שלי, אם בכלל היא עוד חיה. התסריטים בראש כללו את כל המצבים. בדרך, חשבתי שעוד לא סיפרתי לאף אחד מהמשפחה מה קורה, אבל מה יכולתי לספר, לא ידעתי כלום. למרות חוסר הידיעה של מה ואיך להגיד התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו בזהירות את מה שאבא שלי אמר ושנינו קבענו שבינתיים לא נספר לבנות שקרה משהו לסבתא שהיתה דמות דומיננטית ומשמעותית עבורן, גידלה, פינקה והיתה תמיד שם בשבילן. ניפגש בבית החולים ונקבע איך ממשיכים. מאותו רגע, עשיתי, כפי הנראה, כל טעות אפשרית.

     לבסוף הגעתי לבית החולים שם ישב אבא שלי, הגבר הנאה והמרשים, נראה כאילו והזקין ב-100 שנה. הוא אמר לי שאמא חיה, הכניסו אותה לטיפול נמרץ ומטפלים בה ואז התחיל לבכות. ישבתי לידו, את המידע החשוב הראשוני קיבלתי, אמא בחיים, הכל יכול לחכות. נתתי לו לבכות וכשנרגע מעט הצליח לספר מה שקרה. הוא חזר הביתה בסביבות השעה 16:30, ראה אותה יושבת בכורסה שלו עם הגב לדלת, מול הטלוויזיה ובידה תפוח עץ. על המרקע הופיעה הסדרה בה צפתה באותו זמן "היפים והאמיצים". כהרגלו, ברך אותה כשנכנס, אבל לא רצה להפריע ולא התקרב אליה או חיכה לתשובה כי ידע שעכשיו זה זמן האיכות שלה עם התכנית האהובה עליה וגם אם ינסה לא יצליח לקבל את תשומת ליבה. בין לבין הוא ניגש לבדוק את הדואר, אבל משהו בשקט שלה בכל זאת הפריע לו. הוא התקרב אליה וקלט שהיא לא מגיבה. קפואה. לא זזה. התיישב מולה, המשיך להסתכל בה, לא ידע מה לעשות. רק אז התקשר אלי ואמר: אמא מתה. אמר ונשאר לשבת מולה בשקט עד שהאמבולנס הגיע. לא זז, כמעט ולא נושם.
הפרמדיק שהגיע ובדק את אמא אמר לו שהיא חיה וכפי הנראה עברה אירוע מוחי קשה וחייבים לפנות אותה במהירות לבית החולים. חיבקתי אותו ואמרתי שיהיה בסדר כי הוא מכיר את אמא ויודע שהכל קטן עליה, אבל הוא אמר שהעולם נעצר. קרה לנו, לו ולי, אסון גדול וכלום כבר לא יהיה אותו דבר. כמה שהוא צדק.

     אגדה יפנית מספרת על זוג חשוך ילדים שחיו לבדם בהרים. יום אחד דפקה על דלתם נערה צעירה וביקשה מחסה. בתמורה, כך הבטיחה, היא תדאג שלא יחסר להם דבר, היא רק התנתה את מתנתה בכך שלעולם לא יפתחו את דלת חדרה.
הזוג הסכים ופתח את ביתו בפניה. פעם בחודש היתה הנערה מסתגרת בחדרה ויוצאת רק למחרת, חיוורת חלשה ועייפה ובידיה בדים ארוגים משי וזהב, רכים ובוהקים. הזוג ראה את השינוי שחל  בה אבל החליט לכבד את בקשתה ולא נכנס אל חדרה.
הם נהגו למכור את הבדים היפים האלו שעשו להם שם מפה לאוזן. כך הגיעו אליהם אנשים מכל רחבי העולם במטרה לרכוש מהם את הבדים, והם מעולם לא הסגירו את סודה של הנערה.
עד לאותו יום בו בעקבות מזג אוויר סוער ביקש ללון אצלם אחד הסוחרים. היה זה ביום בו הנערה הסתגרה בחדרה. היא משכה את תשומת לבו והוא לא שעה לבקשת הזוג ופתח את דלת חדרה בזמן שהיתה בפנים. שם, אל מול עיניו, ראה עגור מלכותי יפהפה שאורג את הבדים מנוצותיו שלו הוא. באותו הרגע פרס העגור את כנפיו ועף אל מחוץ לחלון, מאז לא נראה יותר.

כך היתה גם אמא שלי. מתוככי תוכה נתנה לנו, מעצמה מבשרה מפיה חסכה כדי שלנו לא יחסר. לה ולאבא שלי היתה זוגיות מיוחדת, הם לא יכלו זה עם זו ולא יכלו אחד בלי השני. שני ניגודים שהשלימו האחד את השני. הוא היה סוחר אבל היא ניהלה את כל העולם. הוא התעסק עם הכסף  והבנקים והיא נתנה הוראות, בישלה לכולם, היתה מגיעה לפקח על העניינים, גידלה אותי, את שלושת בנותי ואת הנין שהספיקה לטפל בו לפני האירוע. ראינו את כל מה שהיא עשתה אבל הכל נראה כל כך טבעי וברור.
בדומה לאגדה כך גם בחיים, שום דבר איננו מובן מאליו. רק כשקורה דבר דרמטי, אובדן של דבר חשוב,  מתחילות לעלות המחשבות על מה שהיה ואיננו. שאולי לא הערכת נכון, לא נתת מספיק. כולנו היינו תלויים באמא שלי, כל אחד בדרכו, אבל אבא שלי היה תלוי בה בכל דבר, הוא רק לא הודה בכך. קיבל אותה כמובן מאליו. הוא הסתגל לכל דבר שעשתה, גם אם אחרים לא בדיוק חשבו כמוהו. למשל, שריפת אוכל וסירים. אמא שלי ידעה לבשל מאכלים טעימים להפליא, כשלא שרפה אותם. ואז היה מגיע טיעון המפתח שלה: אבא אוהב שרוף... והנושא היה נסגר. בכל שבועיים היא נהגה לקנות מחבתות או סירים חדשים והוא קיבל את זה כעובדה. המצחיק הוא שעם השנים הוא באמת התרגל לאכול שרוף וכשהמנה יצאה רגילה היא היתה תפלה בעיניו. אמא שלי היתה מכורה לסדרות בטלוויזיה, שעות יכלה לצפות בערוצים השונים, ובמיוחד בערוצים ששידרו ברומנית. חדשות לעומת זה לא אהבה. הטלוויזיה היתה ממוקמת ליד המטבח והיא נהגה להעמיד סירים על האש ועד שיהיו מוכנים תפסה איזו סדרה על הדרך. היא היתה שוקעת בסדרה שאהבה ואז לא אחת נגמרו המים שהעמידה על האש וביצים מצאו דרכן אל התקרה או במקרה הרע הסיר התחמם והתחמם עד שנשרף והאוכל היה יוצא בדיוק בטעם שאבא שלי אהב, שרוף, כי אבא אוהב שרוף.

   אני חושבת שאבא שלי היה אחד הגברים המפונקים בעולם, למרות שהוא אף פעם לא הודה בזה. מעולם הוא לא נדרש לשטוף כלים, למרות שתמיד עזר לפנות את השולחן, מעולם לא בישל ארוחות, סלט היה מכין באירועים מיוחדים, פרויקט שנפרס על פני שעתיים, כשכל קוביה יצאה מדודה ושווה בדיוק לשניה. אמא שלי הכינה עבורו הכל. היא היתה זו שמחליטה מה ילבש, מה יאכל, מה ישתה ואפילו את התרופות שהוא היה מסדר בקופסאות הוא נהגה להגיש לו שיבלע. כל מה שהניחה לפניו לאכול – אכל, אפילו לא בדק מה היא מגישה. כך קרה שבאחד הימים היא הגישה לו את הכדורים שהיה עליו לבלוע, הוא הכניס לפה ובלע. כעבור שניות הבין שבטעות בלע זבוב שעמד ליד הכדורים... היא הצחיקה אותו ולא הפסיקה לדבר. היתה לה דעה על כל דבר. רעשנית ואוהבת אנשים וחברה, והוא שהיה ההפך המוחלט שלה נתן לה להוביל והיה מוכן ללכת אחריה באש ובמים. היא גם הוציאה אותו לא פעם מכליו בשלווה שהפגינה בכל התרחשות והוא ברור שהתנהג בצורה הפוכה לכך, אבל היא זו שתיבלה עבורו את חייו והיתה בזוגיות זו קסם ושמחה רבה.

   אבי היה חולה סכרת, חולה כרוני למרות שלא נתן שיראו עליו. אמי שמרה עליו והקפידה להכין לו מאכלים עם תחליפי סוכר וסוכר בכלל לא היה בבית. היא אמנם היתה בריאה אבל לא היתה לה בעיה לוותר, העיקר שלא ירגיש שונה. בכל הם היו שותפים, התחלקו בדברים גדולים וקטנים ולא חיפשו את פעילויות שונות, הכל יחד. פעמיים בשנה היא נהגה לקחת פסק זמן והיתה נוסעת עם חברה לשבוע עד עשרה ימי טיפולים בים המלח. על הכל היא הייתה מוכנה לוותר רק לא על החופשות האלה. בכל פעם היא ניסתה לשכנע אותו שיצטרף אליה, אפילו רק לפעם אחת אבל הוא סירב באותה דבקות, הוא שנא את ים המלח, את הלכלוך, הבוץ, הריח. פעם אחת הוא השתכנע. היא ביקשה ממנו שיבוא והוא הסכים. בפעם הזו הוא נחתך ברגל ומהמינרלים והבוץ בשילוב עם הסכרת הוא הסתבך, הגיע לבית חולים ושם נאלצו לקטוע לו אצבע. המצב הסתבך אצלו עוד יותר והוא נאלץ לעבור ניתוח מעקפים ברגל ובהמשך בלב – ובמשך שנה שלמה אמא שלי טיפלה בו במסירות אין קץ. שלוש פעמים בלילה החליפה לו תחבושות, לא ויתרה לאף רופא או אחות שניסו לפתור את אבא בהסבר שהכל נובע מהסכרת. היא ביררה וגילתה שדבש כוורות הוא האנטיביוטיקה של הטבע וכך מרחה את התפרים מספר פעמים ביום. היא נלחמה כמו לביאה והצליחה להבריא את הרגל ולהחזיר אותו לתפקוד עצמאי ומלא. היא בכלל לא חשבה שההתנהגות שלה מיוחדת, הנתינה שלה היתה פשוט בלתי נתפסת, ואנחנו, כמו בסיפור העגור, גילינו עד כמה היא עשתה הכל עבורנו רק אחרי שאיבדנו את זה.     

      ונחזור לספסל בבית החולים שם ישבנו אבי ואני. אחרי כמה דקות יצא אלינו הרופא. הוא סיפר שאמי עברה אירוע מוחי קשה, שעדיין לא ניתן לדעת אם תשרוד אותו, היא מחוברת למכשירים ויש לראות מה יקרה במהלך השעות הבאות. הוא גם אמר שעצם העובדה שאנחנו לא יודעים כמה זמן היא במצב כזה (כלומר מתי היא לקתה בשבץ) מקשה על כל העניין. אני אפילו לא זוכרת אם היא קיבלה או לא את הזריקה שחשוב לקבל בטווח שלושת השעות שלאחר אירוע מוחי. אמא שלי יצאה מהאירוע, בשן ועין אבל יצאה. אבא שלי לא הצליח לחזור לעצמו, זה היה גדול עליו, ואני, כמו שכבר אמרתי, הייתי לא מנוסה במצבים כאלה, לא ממש ידעתי מה צריך לעשות. חשבתי שאם אשאר קרובה לאבא, אגור איתו זמנית, עד שאמא תחזור, הוא לא ירגיש כל כך בודד, יחד נתגבר. זה לא קרה. העליתי בפניו את האפשרות שנעבור (בעלי ואני) אליו, והוא סירב. לא בגלל שלא רצה אלא בגלל שחשש שזו טרחה גדולה מדי וגם ככה יש לי לטפל באמא, וזה יותר חשוב ממנו. לבסוף הסכים בחצי פה. היה לי חשוב לא להשאיר אותו לבד כי הוא לא ידע לטפל בעצמו, בדומה לגברים רבים נוספים.
היה ברור שאמא בבית חולים ומטופלת אבל מי יטפל באבא?
לנו התשובה ברורה, לא היתה שום שאלה או מצב אחר. עברנו זמנית להתגורר איתו. כעבור כשבוע בעלי חזר להתגורר עם הבנות שלנו ואני המשכתי לגור עם אבא שלי. זמנית אבל עדיף על בכלל לא. היה קשה אבל לא מצאתי מוצא אחר, הוא לא הסכים לעזוב את ביתו ולעבור אלינו. עם זאת הוא לא הסתובב בדירה שלהם, שבלי אמא שלי הפכה להיות לו כל דבר מלבד בית. הוא לא ישב בכורסה בה מצא אותה, השאיר את הדברים שלה לצידו, לא הסכים שאחליף את המצעים במקום בו ישנה. בימים הראשונים הוא שהה לצידה עד שהכרחתי אותו לצאת איתי הביתה. בהמשך, נמצא לצידה מדי יום במשך שעות, יום אחרי יום. כל החיות יצאה ממנו, כל יום הוא הפך אפתי יותר ויותר למצבו, ואני לא הבנתי את הסימנים. לא ידעתי לקרוא נכון את מה שקורה איתו עד שהיה מאוחר מדי.


נוצה ברוח
ריטה
מילים: יעקב גלעד
לחן: רמי קלינשטיין





כמו נוצה ברוח הפראית
הוא לא ימצא אותך
במקום שהיית
לפעמים עולה בי הד קולך
והוא חוזר אלי
והוא בא והולך

לפעמים את יודעת
רק הבכי מזמן לזמן
בא מתוך געגוע ישן

כמו נוצה נלקחת עם הרוח
מחלון פתוח לרווחה
ורק ביקשת לנוח
הוא לא ידע הוא לא שמע אותך בוכה
כאילו לא נרגע
קול צחוקך המשוגע

לפעמים את יודעת
רק הבכי מזמן לזמן
בא מתוך געגוע
אל מול עיני היית
נוצה ברוח
...

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

יום הולדת


השנים האחרונות הפכו אותי למי שאני היום, הבת של רלה, כי אבא שלי לא שרד את האירוע המוחי של אמא שלי. היום אני כבר יכולה להעיד על עצמי שאני שרדתי את המסע וקיבלתי את כומתת הבת. היום, אני הרבה יותר חכמה וכבר לא דואגת. צברתי שעות, ימים וקילומטרז' בין נבכי הבירוקרטיה ורכשתי המון ידע וניסיון אקדמי, מקצועי ובעיקר אישי, מחזק ומחשל גם אם הוא לווה בעשייה בתוך ים של דמעות ותחושות אשמה ובמקרים רבים חוסר אונים שנבע מחוסר ידע בסיסי.  
יום הולדת שמח
עד גיל 50, ימי ההולדת היו סיבה למסיבה. ואז – התהפך העולם. מאותה שנה, יום הולדת הוא תאריך לא פשוט בשבילי. כמה ימים לפני יום ההולדת, בשיחה עם הבת הצעירה שלי, היא הכריזה שגיל 50 הוא גיל משמעותי. אחרי שאעבור אותו, מחכים לי חיים אחרים. אמרה ולא ידעה מה היא אומרת.
יש לי משפחה טובה ומגובשת. בכל שבת בצהרים נהגנו להתאסף אצלנו בבית והורי היו מתייצבים לבושים בבגדים מתואמים ביניהם. הוא עם מכנס לבן וחולצה אדומה והיא עם מכנס אדום וחולצה לבנה. אבא שלי היה מגיע בידיים עמוסות בסיר עם המרק (שתמיד, אבל תמיד נשפך ממנו מעט בדרך), כולו מלא קיטורים, ואמא שלי, בצעדים קלילים ומרקדים,  עם מבט שמבטל את הפרצוף של אבא, ובידיה מגש ובו עוף על מצע תפוחי אדמה. ולא רק. כי יש עוד, ברכב, וכולם צריכים לעזור. לגביה, ברור שלכל אחד מהילדים יש טעם  והעדפה אחרת, והיא לא תקפח אף אחד.
לאמא שלי היה שם שיכול היה להתאים רק לה, קראנו לה "מוטורלה", כי בבוקר היא היתה מתעוררת, מתחברת (כך אנחנו אמרנו...) לחשמל ומטעינה את עצמה באנרגיות חיוביות עד הלילה. היא נהגה לבוא לאבא שלי ולהזמין אותו לרקוד. הוא היה מסתכל עליה ושואל: תגידי, את בסדר? והיא, צוחקת, היתה מנסה לשכנע אותו – רק ריקוד אחד. לפעמים זה אפילו הצליח לה. קלילה ורעשנית, משב רוח רענן. כוחה במותניה, מסתובבת מלאת מרץ ומארגנת לכולם את החיים.
שלושה חודשים אחרי יום הולדתה ה-80 היא קיבלה אירוע מוחי קשה. מאז היא בכיסא גלגלים. משותקת בצד שמאל, סיעודית והגרוע מכל לגביה- לא מדברת. שותקת.ידענו שהיא תצא מהאירוע המוחי, כי היא היתה אישה בריאה, אבל היא הפכה לאדם אחר. זר ומנוכר. אילמת. אבא שלי סעד אותה בכל יום, ישב לידה כשהיא לא זיהתה אף אחד, הכין את הבית לקראת חזרתה הביתה, ויום לפני שהשתחררה מבית החולים – נפטר. לא שרד.
זה היה ביום הולדתי ה- 50. נולדתי בערב שמחת תורה, וזה היה החג הפרטי שלי ושל אבא שלי. התייתמתי מאבי שהיה אחד משני הגברים המשמעותיים ביותר בחיי. שלוש שנים לא חגגתי יום הולדת, עד שנולד נכדי הצעיר, נועם, אח לאריאל.
אני יכולה להפוך את כל הבלוג הזה לסיפור טראגי כמו שבהחלט הוא ראוי להיכתב, אבל אני בוחרת אחרת.    אני בוחרת לספר איך הצלחתי, בעזרת משפחתי התומכת, ועם זאת בכוחות עצמי ולגמרי לבד להתמודד, להתרומם ולהמשיך הלאה, ולא שלא היו שם בעלי, בנותי ונכדי האהובים.
ההורים שלי לא היו. חמישים אחוז מהם הלכו ממני והמשיכו הלאה וחמישים אחרים מחייכים אלי באהבה, כולה בלונד ועיניים ירוקות יפות אבל... אמא שלי כבר לא אותה אמא, אבל היא עדיין אמא שלי, "מוטורלה" אמיצה, שמנסה לרקוד בכיסא הגלגלים ולהניף יד אחת כשאני משמיעה לה מוסיקה. היא מבינה את מה שאני אומרת אבל לא עונה, שותקת. אנחנו מצליחות לתקשר בדרכים ששתינו המצאנו. מדי פעם היא דומעת, מתוסכלת שלא מצליחה לדבר, לא דורשת ממני כלום, לא מצפה לכלום, רק שנבוא לבקר. היא יודעת מה היא רוצה ויודעת מה היא צריכה, זה רק לא יוצא החוצה, אבד איכשהו בתרגום.
הבת שלי הציעה לקרוא לבלוג הזה הבת של רלה, על שם אימא שלי, כי היא אישיות. פשוט כך. ידה בכל, מעין עמוד תווך, תמיד אופטימית, עליזה, שובבה, מלאת חיים ושופעת אהבה לכולם. תמיד מסמר הערב, מופיעה בכל תמונה שצולמה, סוחפת אחרים אחריה, ובכל פעם נבחרת לכוכבת הערב. גם בשנות זקנתה אם אפשר לומר עליה שהיתה זקנה בלי להעליב את מי שהיתה. עכשיו זה רק אנחנו, אני והיא, ושתינו למדנו להכיר מציאות אחרת בין שתינו ולהעריך את מה שיש. אני יודעת ומכירה בכך שהיא תלויה בי ואני זו שלמדתי לאט לאט לאן אני אמורה לכוון כדי לפגוע במטרה, כדי שמה שאעשה בשבילה אכן יועיל, יעזור ויתמוך בה.
במבט לאחור, לאחר שנים של פיזיותרפיה ובתי חולים אזהרות והבטחות שאולי היא לא תצא מזה ואולי היא כן ומלחמות על גבי מלחמות עם כל ביורוקרטיה אפשרית שקיימת במדינתנו הקטנטונת - היא הגיעה למקום טוב, בית הורים סיעודי בקיבוץ. 
עכשיו, כשהיא נמצאת בסביבה המותאמת לצרכיה, באחד המקומות היותר חמים ומטפחים בארץ, זה הזמן לדבר קצת על עצמי ועל מה שעברתי.  בדרך זו אוכל להאיר את עיניהם של כאלו שעדיין אבודים, שעדיין תועים מבולבלים ותוהים מה הצעד הבא שעליהם לעשות, מה מתאים להוריהם, כשהם עצמם מקבלים תפקיד אחר במערך המשפחתי והופכים למטפלים בהורים.
מקווה שתצטרפו אלי ותוכלו להיעזר בי. אני כאן, עברתי את זה ויודעת מה עובר עליכם.