מה שבר את גב הגמל?... תחשבו קש? לא, זה מה שאכלתי... התשובה בהמשך.
מכירים את הסיפור על קש קטן אחד שהספיק להכניע גמל גדול? במקרה הזה מצאתי עצמי ממלאת את תפקיד הגמל או לפחות משמיעה את הקולות שלו... אבל רק עד לנקודה מסוימת...
אקורד צורם. ביום ששי האחרון התרגזתי על אמא שלי שהתנהגה אלי נורא (וזו הגדרה עדינה).
שלוש פעמים בשבוע אני מבקרת אצלה. לפחות משתדלת. פעם אחת באמצע השבוע ובכל ששי ושבת. לא נשארת הרבה זמן אבל מקפידה על תכיפות וקביעות, גם אם הביקורים נעים סביב שעה באמצע השבוע ועד שעתיים בכל אחד מימי סוף השבוע.
כדי להגיע אליה אני נוסעת 30 דקות בכל כיוון, גם אם אני צריכה לוותר על דברים אחרים ולהתאים עצמי לשעות שלה ולפעילויות המתוכננות לה, אני מקבלת את זה. אל אמא שלי אני מגיעה רק בשעות אחר הצהרים, כך נוח לה יותר. בכל בוקר יש לה מגוון פעילויות מותאמות, אחר כך ארוחת צהרים ומנוחה. מהמיטה מורידים אותה בסביבות 15:30-16:00, היא מקבלת שתייה חמה ועוגה או פרי, בימי אמצע השבוע מתוכננת פעילות של כשעה ואז היא בדרך כלל פנויה עד ארוחת הערב שנעה סביב 18:15-18:30. זה זמן האיכות שלה ושלי.
בימי השבוע, פעילות אחר הצהרים מסתיימת בסביבות 17:15, אני מגיעה בסביבות השעה הזו ונשארת עד ארוחת הערב. אני לא נוהגת להישאר לידה כשהיא אוכלת, כי שתינו לא נהנות מכך. היא רוצה להיות עצמאית ולאכול בדרכה, ואני מכבדת את זה. אני מושיבה אותה ליד השולחן, עם שאר החברים, דואגת להצמיד לה סינר לצוואר, חותכת את האוכל, דואגת שהשתייה במקום – נותנת חיבוק ארוך, נשיקה והולכת. נשמע פשוט, אבל עד שהגעתי לתובנה שכך עלי לנהוג, ירקתי כמו שאומרים דם. את הדם שלי.
אמא שלי היתה ימנית וזה הצד שנפגע והפך למשותק. היה עליה להתרגל לאכול ביד שמאל. (זה לא קל, תנסו). ההתחלה היתה ממש קשה, לה ולנו. בשלב השיקום הראשוני, היא בכלל לא שלחה יד אל הכף. היינו חייבים להיות צמודים אליה, להאכיל אותה. כשכבר הבינה שעליה לאכול בכוחות עצמה, לא רצתה, כי הכל היה נופל לה מהכף והיא היתה מתוסכלת מזה. גם את הפה היא פספסה והייתה מתמרחת באוכל, על הפנים, הבגדים, הידיים. היה קשה לראות את האישה, המטופחת תמיד, שהאכילה את כל העולם, יושבת חסרת אונים מול הצלחת. כדי להבין מה משמעות האכלה של מישהו צריך היה להכיר את אמא שלי. בלקסיקון שלה לא היה אצלה קיים המושג של ילד שאיננו אוכל. היא יכלה לשבת שעות, בסבלנות בלתי נלאית, ולהאכיל כפית אחרי כפית, עד שמרק/ בשר/דני/בננה או כל מאכל אחר היה נעלם בבטנו של הילד. היא היתה שרה, מספרת סיפור, מציגה ואם נשאר אפילו חצי מעדן-היתה עוטפת יפה ושולחת הביתה, העיקר שהמשימה הושלמה והילד יהיה שבע.
חשבנו שאנחנו עוזרים לה בזה שמאכילים אותה וננזפנו. מאוחר יותר הבנו שבצדק. מסתבר שיש חשיבות רבה לתנועת היד שבה היא מובילה את האוכל לפה. אפילו התנועה איטית, גם אם היא מתסכלת. אין חשיבות אם האוכל נשפך עליה. המרפאה בעיסוק לא ויתרה וחזרה על זה כמו על מנטרה. "תנועת היד לפה חשובה. בפעמים הראשונות האוכל יישפך, אחר כך היא כבר תסתדר...". היה לנו קשה להתמודד עם המראה, אז קצת עזרנו... השתדלנו לא לבלוט... ישבנו האכלנו את אמא שלי בתורנות, אני, אבא שלי והילה, בתי/נכדתה הבכורה. שתי כפיות עם אוכל אנחנו האכלנו (כדי להיות בטוחים שמשהו מהארוחה היא בולעת) וכפית אחת, שהנחנו לה ביד – היא, וגם זה בעזרתנו. היה מתסכל לראות איך היא לא מצליחה. מפעם לפעם המרפאה בעיסוק היתה מגיעה לבדוק התקדמות ואז לא העזנו לעזור לאמא. היא היתה מתמרחת, מתרגזת, דמעות היו עולות בעיניה, לנו היה נשבר הלב אבל המרפאה בעיסוק היתה מרוצה. יש התקדמות...
הטראומה של האוכל ליוותה אותנו גם מאוחר יותר, כשכבר חזרה הביתה וכבר יכלה לאכול חלק מהמאכלים לבד. בבית הסיעודי, בעיית האכלה לא היתה. בשום שלב לא היה מדובר שנאכיל אותה. היא התחילה עם אוכל רך, לא טחון, חתוך על ידי המגיש בחדר האוכל ומוגש בצלחת. לאט לאט אמא למדה להיות עצמאית. לפעמים היא לוקחת כמות גדולה מדי וזה נופל, פעמים אחרות לוקח לה זמן עד שהיא תופסת את החתיכה, אבל היא לא מוותרת. בעדינות היא מחזיקה את המזלג (כבר לא כף) ביד שמאל, ותנועה אחר תנועה מכניסה לפה.
בארוחות הצהרים, כשמדובר בבשר ותוספות ומעט קשה יותר לאכול, מגיע לידה מתנדב מהקיבוץ, שנמצא שם אם היא זקוקה לעזרתו. לשאלה המתבקשת למה אני לא לידה באוכל – התשובה פשוטה. אם אני שם, אוטומטית אני רוצה להקל עליה והיא לא אוהבת את זה. זה ממש מרגיז אותה וחווית הארוחה מתקלקלת לה. בהתחלה הייתי נפגעת מזה שהיא היתה מתרגזת, דוחפת את הצלחת. רוצה להראות לי שהיא מסתדרת. מאז – למדתי. אני פורשת את המפית, מניחה את הצלחת, מנשקת ונעלמת. נותנת לה לאכול בשקט- כמו ואת מה שהיא אוהבת. היא שולטת בארוחה שלה ולמען האמת – לא צריכה אותי בשלב הזה.
עד הארוחה, כמו שסיפרתי – יש לאמא שלי ולי זמן איכות. הריטואל פחות או יותר קבוע. עד שאני מגיעה היא צופה בטלוויזיה, בחדר עם אחרים. חשוב לה שאני אפגוש בה שם, כי כך כולם רואים שהבת שלה מגיעה... חיבוק גדול, נשיקות, חיוך ענק ואנחנו נפרדות מהשאר...
יש פעמים שמזג האוויר מאפשר יציאה החוצה, פעמים אחרות אנחנו נשארות בפנים ומשחקות במשחק (דאגתי שיהיה לה ארון מלא במשחקים, עליהם אספר בפעם אחרת), בדרך כלל אני זו שמדברת, ותאמינו לי כי למרות שאני דברנית לא קטנה, הנושאים לפעמים נגמרים... היא מהנהנת, מגיבה כך שאדע שהיא מבינה את מה שאני אומרת, מלאה בהבעות פנים וידיים ולפעמים אפילו מצליחה לפלוט איזו מילה.
שלשום, ביום ששי האחרון, הגעתי אליה וכמעט כלום לא היה כרגיל. ראיתי את זה ממבט ראשון. אמנם היא חייכה לקראתי אבל היתה לה מעין ציפייה על הפנים, הבעה של קוצר רוח, כאילו שאמרה: חיכיתי לך, איפה היית? שמתי לב אבל ייחסתי את זה להתרגשות לפני המסיבה להולדתו של שליו, נכדי המתוק, שמתוכננת ליום ששי הקרוב בבוקר, אירוע אליו ברור שאמא שלי תגיע ואנחנו מתעסקות איתו כבר שבועיים. אני מספרת לה על האירוע, איפה יהיה, מי מוזמן, מה יוגש, והכי חשוב – מה היא תילבש, איזה נעליים, איזה איפור ותסרוקת ואפילו מי יסיע אותה.
ההתעסקות והמחשבות על האירוע ממלאות אותה מאז שליו נולד. היא רצתה לשמוע אותי קובעת עם הספרית איזה גוון ותספורת תהיה לה, לראות איזה בגד אביא לה ללבוש באירוע, איזה נעליים תנעל, כי מס' הנעליים שלה השתנה בכ-2-3 מספרים בגלל הנפיחות ואין לה נעליים אלגנטיות. חוץ מזה כששמעה כמה עולה האמבולנס שאמור להסיע אותה (700 ₪) ממש התנגדה להוצאה. לה ברור שאנחנו צריכים לבוא ולהסיע אותה ברכב רגיל, כאילו והשעות לפני האירוע הן שעות פנויות... אבל מילא, גם עם זה אסתדר, כי היה עלי להתמודד עם בעיות אחרות.
בעיית הבעיות היתה רשימת המוזמנים. היא רצתה שאומר לה בדיוק את מי שהזמנתי, ואז לא הבינה איך לא הזמנתי מקורבים, בני משפחה, או חברה טובה שלה. היא לא הצליחה לבטא את שמם אבל אני ידעתי בדיוק למי היא מתכוונת. מה יכולתי לענות? שלבת דודתי אירע אסון בו איבדה את בתה הצעירה ועולמה קרס? אמא שלי בכלל לא יודעת על זה כי לא סיפרנו לה, לא רצינו לצער אותה. אז אמרנו שהיא נסעה עם המשפחה לחו"ל. יצאתי מזה. קשה היה לי גם להתמודד עם השאלה איך לא הזמנתי את חברתה הטובה מזה 60 שנה. אמנם היא לא ראתה אותה מספר חודשים אבל הבינה שזה בגלל קשיי הגעה של החברה. לא יכולתי לספר לה שלפני מספר חודשים החברה קיבלה התקף לב ונפטרה. יש דברים שאם אתה לא מספר בזמן אמת אחר כך מסובך יותר לספר. אף פעם אין רגע מתאים או אפילו סיטואציה לספר כזה דבר. אמרתי את שם החברה ואמא שלי הנהנה במרץ בראשה. הסברתי לה שהחברה אינה יכולה להגיע כי מצבה הבריאותי לא תקין ואמא היתה מיד מודאגת. לא יכולתי להמשיך ולהעציב אותה ולא המשכתי לספר שנפטרה. אמא שלי קיבלה את העובדה שבגלל מגבלה גופנית החברה לא תגיע וגם זה עבר בינתיים בשלום. אין חוקים מה נכון ומה לא נכון, איך לנהוג ואיך לא, זו מלחמת הישרדות, על אמא שלי.
אני חוזרת ליום ששי האחרון, שבוע לפני האירוע. אמא ישבה בכיסא הגלגלים מול הטלוויזיה וכאמור חיכתה לי. הצעתי לה שנצא החוצה אבל היא התנגדה והצביעה בלווי קולות על החדר שלה. הבנתי שיש משהו שהיא שכחה בחדר או רוצה להראות לי. הובלתי את העגלה לכיוון החדר ותוך כדי שאלתי אותה מה היא שכחה. היא ענתה לי בתנועת יד חסרת סבלנות, רוצה לומר שאני לא מבינה.
ברגע שנכנסנו לחדר היא הצביעה על ארון הבגדים, מעליו מונחות חבילות שלה. ההוראה היתה ברורה: תורידי. עניתי לה שלפני שבועיים ארגנו יחד, היא ואני את הארון ופתחנו את כל החבילות שהיו למעלה. היא ראתה את כל מה שבפנים.
אמא שלי התרגזה, הרימה את הרגל הבריאה שלה והראתה לי את הנעל תוך שהיא צועקת: נעלים, נעלים.
הסברתי לה שאין למעלה נעלים, פתחתי את ארונית הנעלים שלה והראיתי לה מה בפנים. הראיתי לה שאני גם לא מגיעה לסוף הארון והבטחתי שלמחרת יגיע איתמר (בעלי) והוא יוריד את החבילות.
אמא שלי התחילה להשתולל. ממש. חשבתי שהיא עומדת לקפוץ מכיסא הגלגלים. היא התחילה לזעוק ולצעוק, היא דפקה בכעס בלתי נשלט בידה הבריאה במגש שעל כיסא הגלגלים, כולה רועדת.
עמדתי מולה, קרובה לאיבוד עשתונות. אף פעם לא ראיתי אותה מתנהגת כך. אינסטינקטיבית הוצאתי אותה מהחדר, כדי לנסות להרגיע אותה. אבל היא המשיכה לצעוק. פחדתי שהיא עומדת לקבל אירוע נוסף. התחלתי להתקדם לכיוון עמדת האחיות, אבל היא תפסה את הגלגל ביד הבריאה והצליחה לסובב את העגלה כדי שלא אוכל להתקדם.
דיברתי אליה בתקיפות ואמרתי שאני לא מוכנה לשמוע את הצעקות ואני הולכת הביתה אם היא לא מפסיקה לצעוק. היא הפסיקה והתחילה ליבב ולהגיד נעלים, נעלים.
החזרתי אותה לחדר והראיתי לה את הנעלים במגירה אבל זה רק הרגיז אותה. אז הבליחה בי המחשבה: אולי היא בכלל לא מתכוונת לנעלים?
ניסיתי, שאלתי אותה אם היא מחפשת את הבגד לאירוע? אולי מכנסיים? והיא שוב התרגזה וחזרה לצעוק. שוב הוצאתי אותה החוצה, היא צועקת בקולי קולות: נעלים, נעלים, ואני על סף התמוטטות עצבים. ואז היתה לי הארה: "אולי גרביים?"
היא שמעה את זה ובצעקות ענתה: דא, דא, דא... (כן, כן, כן...)
בסכומו של דבר התברר שחלק מהגרביים שלה לא חזרו עדיין מהמכבסה ולא מצאו חן בעיניה הגרביים שנשארו...
מה אגיד, אני נשארתי בלי מילים. כזו הצגה רק בגלל הגרביים? הבטחתי להביא לה למחרת 6 זוגות חדשים, וכך עשיתי.
מותר לה לנסות לנהל את העולם, אבל זה כבר לא באחריותי. יש גבול למה שאני יכולה ורוצה לקבל. היה חשוב לי לדעת אם לאמא יש שינויי התנהגות נוספים. היה חשוב לי לדעת אם היא מתפרצת בדומה לדרך בה התפרצה. לא היכרתי את הסיטואציה הזו איתה.
האחות וגם מטפלת התקרבו לאמא והתחילו להצחיק אותה ולפרגן לה המראה שלה, והיא מרוככת, כאילו שכחה את ההצגה שעשתה לי. ברגע שהבנתי שהיא רוצה גרביים – מבחינתה ניתן היה לעבור הלאה. הכעס עבר, התסכול על זה שלא הצליחה להגיד גרביים ואני לא הבנתי, ואפילו את הצעקות כאילו שכחה וחזרה לחייך, כרגיל.
גם אני לא רציתי ללכת לפני שאני רואה שהאפיזודה הסתיימה. הבנתי שעלינו על מסלול אחר וכדאי לשנות אותו, כשעוד אפשר, לפני שנתרסק. המסקנה אחת: עם כל הצער שבדבר – היא נמצאת במסגרת המתאימה עבורה.
