אגדת העגור ואמא גם

לפני שבוע התחלתי בכתיבת הבלוג שלי בו אני משמיעה את קולי, צובעת את הכתוב בצבעים שאני בוחרת לצבוע. התרגשתי עד דמעות כששמעתי מה הכתוב עשה לכם, הקוראים. לא האמנתי שהחשיפה הלא פשוטה הזו שלי תגיע ותיגע באחרים.

כל אחד מכם אורח מרגש. חשוב לי שתמשיכו להתארח, לקרוא, להתחבר. ראו בבלוג הזה את האדם שבי אבל חשוב יותר – מה קורה, וזה קורה, בכל כך הרבה בתים ומשפחות. אני מצידי אשתדל לכתוב פוסט חדש בכל שבוע. מחכה לכם בבלוג, שרי.

פלשבק לאחור. לפני ארבע שנים, באחת מאותן שעות אחר הצהרים, כשהייתי באמצע העבודה, הטלפון צלצל. אבא שלי. כששמע את קולי פלט משפט אחד: אמא מתה. לא ממש קלטתי את מה שהוא אומר (משפט קשה לעיכול...) אבל הוא חזר ואמר את זה פעם שניה ושלישית כשהוא נשמע שרוי בהלם מוחלט, אומר את זה בקול מחוק, ללא אינטונציה. הוא לא היה מסוגל להסביר כלום. אמרתי שאני כבר מגיעה, הרגלים רעדו לי אבל למזלי הראש פעל. מיד הזמנתי ניידת טיפול נמרץ וטסתי אל בית ההורים.

הגעתי לקצה הרחוב כשאמבולנס מהבהב ומשמיע סירנה חזקה חלף מולי. הספקתי לראות בחלון האחורי של האמבולנס את פניו של אבא שלי והבנתי שאמא שלי נמצאת בפנים. בלי לבזבז זמן הסתובבתי ונסעתי בעקבות האמבולנס הישר לבית החולים. הדרך נראתה בלתי נגמרת, האמבולנס כבר מזמן לא היה לפני ואני עצרתי בכל רמזור אפשרי ועדיין לא ידעתי מה קורה עם אמא שלי, אם בכלל היא עוד חיה. התסריטים בראש כללו את כל המצבים. בדרך, חשבתי שעוד לא סיפרתי לאף אחד מהמשפחה מה קורה, אבל מה יכולתי לספר, לא ידעתי כלום. למרות חוסר הידיעה של מה ואיך להגיד התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו בזהירות את מה שאבא שלי אמר ושנינו קבענו שבינתיים לא נספר לבנות שקרה משהו לסבתא שהיתה דמות דומיננטית ומשמעותית עבורן, גידלה, פינקה והיתה תמיד שם בשבילן. ניפגש בבית החולים ונקבע איך ממשיכים. מאותו רגע, עשיתי, כפי הנראה, כל טעות אפשרית.

     לבסוף הגעתי לבית החולים שם ישב אבא שלי, הגבר הנאה והמרשים, נראה כאילו והזקין ב-100 שנה. הוא אמר לי שאמא חיה, הכניסו אותה לטיפול נמרץ ומטפלים בה ואז התחיל לבכות. ישבתי לידו, את המידע החשוב הראשוני קיבלתי, אמא בחיים, הכל יכול לחכות. נתתי לו לבכות וכשנרגע מעט הצליח לספר מה שקרה. הוא חזר הביתה בסביבות השעה 16:30, ראה אותה יושבת בכורסה שלו עם הגב לדלת, מול הטלוויזיה ובידה תפוח עץ. על המרקע הופיעה הסדרה בה צפתה באותו זמן "היפים והאמיצים". כהרגלו, ברך אותה כשנכנס, אבל לא רצה להפריע ולא התקרב אליה או חיכה לתשובה כי ידע שעכשיו זה זמן האיכות שלה עם התכנית האהובה עליה וגם אם ינסה לא יצליח לקבל את תשומת ליבה. בין לבין הוא ניגש לבדוק את הדואר, אבל משהו בשקט שלה בכל זאת הפריע לו. הוא התקרב אליה וקלט שהיא לא מגיבה. קפואה. לא זזה. התיישב מולה, המשיך להסתכל בה, לא ידע מה לעשות. רק אז התקשר אלי ואמר: אמא מתה. אמר ונשאר לשבת מולה בשקט עד שהאמבולנס הגיע. לא זז, כמעט ולא נושם.

הפרמדיק שהגיע ובדק את אמא אמר לו שהיא חיה וכפי הנראה עברה אירוע מוחי קשה וחייבים לפנות אותה במהירות לבית החולים. חיבקתי אותו ואמרתי שיהיה בסדר כי הוא מכיר את אמא ויודע שהכל קטן עליה, אבל הוא אמר שהעולם נעצר. קרה לנו, לו ולי, אסון גדול וכלום כבר לא יהיה אותו דבר. כמה שהוא צדק.

     אגדה יפנית מספרת על זוג חשוך ילדים שחיו לבדם בהרים. יום אחד דפקה על דלתם נערה צעירה וביקשה מחסה. בתמורה, כך הבטיחה, היא תדאג שלא יחסר להם דבר, היא רק התנתה את מתנתה בכך שלעולם לא יפתחו את דלת חדרה.

הזוג הסכים ופתח את ביתו בפניה. פעם בחודש היתה הנערה מסתגרת בחדרה ויוצאת רק למחרת, חיוורת חלשה ועייפה ובידיה בדים ארוגים משי וזהב, רכים ובוהקים. הזוג ראה את השינוי שחל  בה אבל החליט לכבד את בקשתה ולא נכנס אל חדרה.

הם נהגו למכור את הבדים היפים האלו שעשו להם שם מפה לאוזן. כך הגיעו אליהם אנשים מכל רחבי העולם במטרה לרכוש מהם את הבדים, והם מעולם לא הסגירו את סודה של הנערה.

עד לאותו יום בו בעקבות מזג אוויר סוער ביקש ללון אצלם אחד הסוחרים. היה זה ביום בו הנערה הסתגרה בחדרה. היא משכה את תשומת לבו והוא לא שעה לבקשת הזוג ופתח את דלת חדרה בזמן שהיתה בפנים. שם, אל מול עיניו, ראה עגור מלכותי יפהפה שאורג את הבדים מנוצותיו שלו הוא. באותו הרגע פרס העגור את כנפיו ועף אל מחוץ לחלון, מאז לא נראה יותר.

כך היתה גם אמא שלי. מתוככי תוכה נתנה לנו, מעצמה מבשרה מפיה חסכה כדי שלנו לא יחסר. לה ולאבא שלי היתה זוגיות מיוחדת, הם לא יכלו זה עם זו ולא יכלו אחד בלי השני. שני ניגודים שהשלימו האחד את השני. הוא היה סוחר אבל היא ניהלה את כל העולם. הוא התעסק עם הכסף  והבנקים והיא נתנה הוראות, בישלה לכולם, היתה מגיעה לפקח על העניינים, גידלה אותי, את שלושת בנותי ואת הנין שהספיקה לטפל בו לפני האירוע. ראינו את כל מה שהיא עשתה אבל הכל נראה כל כך טבעי וברור.

בדומה לאגדה כך גם בחיים, שום דבר איננו מובן מאליו. רק כשקורה דבר דרמטי, אובדן של דבר חשוב,  מתחילות לעלות המחשבות על מה שהיה ואיננו. שאולי לא הערכת נכון, לא נתת מספיק. כולנו היינו תלויים באמא שלי, כל אחד בדרכו, אבל אבא שלי היה תלוי בה בכל דבר, הוא רק לא הודה בכך. קיבל אותה כמובן מאליו. הוא הסתגל לכל דבר שעשתה, גם אם אחרים לא בדיוק חשבו כמוהו. למשל, שריפת אוכל וסירים. אמא שלי ידעה לבשל מאכלים טעימים להפליא, כשלא שרפה אותם. ואז היה מגיע טיעון המפתח שלה: אבא אוהב שרוף... והנושא היה נסגר. בכל שבועיים היא נהגה לקנות מחבתות או סירים חדשים והוא קיבל את זה כעובדה. המצחיק הוא שעם השנים הוא באמת התרגל לאכול שרוף וכשהמנה יצאה רגילה היא היתה תפלה בעיניו. אמא שלי היתה מכורה לסדרות בטלוויזיה, שעות יכלה לצפות בערוצים השונים, ובמיוחד בערוצים ששידרו ברומנית. חדשות לעומת זה לא אהבה. הטלוויזיה היתה ממוקמת ליד המטבח והיא נהגה להעמיד סירים על האש ועד שיהיו מוכנים תפסה איזו סדרה על הדרך. היא היתה שוקעת בסדרה שאהבה ואז לא אחת נגמרו המים שהעמידה על האש וביצים מצאו דרכן אל התקרה או במקרה הרע הסיר התחמם והתחמם עד שנשרף והאוכל היה יוצא בדיוק בטעם שאבא שלי אהב, שרוף, כי אבא אוהב שרוף.

   אני חושבת שאבא שלי היה אחד הגברים המפונקים בעולם, למרות שהוא אף פעם לא הודה בזה. מעולם הוא לא נדרש לשטוף כלים, למרות שתמיד עזר לפנות את השולחן, מעולם לא בישל ארוחות, סלט היה מכין באירועים מיוחדים, פרויקט שנפרס על פני שעתיים, כשכל קוביה יצאה מדודה ושווה בדיוק לשניה. אמא שלי הכינה עבורו הכל. היא היתה זו שמחליטה מה ילבש, מה יאכל, מה ישתה ואפילו את התרופות שהוא היה מסדר בקופסאות הוא נהגה להגיש לו שיבלע. כל מה שהניחה לפניו לאכול – אכל, אפילו לא בדק מה היא מגישה. כך קרה שבאחד הימים היא הגישה לו את הכדורים שהיה עליו לבלוע, הוא הכניס לפה ובלע. כעבור שניות הבין שבטעות בלע זבוב שעמד ליד הכדורים... היא הצחיקה אותו ולא הפסיקה לדבר. היתה לה דעה על כל דבר. רעשנית ואוהבת אנשים וחברה, והוא שהיה ההפך המוחלט שלה נתן לה להוביל והיה מוכן ללכת אחריה באש ובמים. היא גם הוציאה אותו לא פעם מכליו בשלווה שהפגינה בכל התרחשות והוא ברור שהתנהג בצורה הפוכה לכך, אבל היא זו שתיבלה עבורו את חייו והיתה בזוגיות זו קסם ושמחה רבה.

   אבי היה חולה סכרת, חולה כרוני למרות שלא נתן שיראו עליו. אמי שמרה עליו והקפידה להכין לו מאכלים עם תחליפי סוכר וסוכר בכלל לא היה בבית. היא אמנם היתה בריאה אבל לא היתה לה בעיה לוותר, העיקר שלא ירגיש שונה. בכל הם היו שותפים, התחלקו בדברים גדולים וקטנים ולא חיפשו את פעילויות שונות, הכל יחד. פעמיים בשנה היא נהגה לקחת פסק זמן והיתה נוסעת עם חברה לשבוע עד עשרה ימי טיפולים בים המלח. על הכל היא הייתה מוכנה לוותר רק לא על החופשות האלה. בכל פעם היא ניסתה לשכנע אותו שיצטרף אליה, אפילו רק לפעם אחת אבל הוא סירב באותה דבקות, הוא שנא את ים המלח, את הלכלוך, הבוץ, הריח. פעם אחת הוא השתכנע. היא ביקשה ממנו שיבוא והוא הסכים. בפעם הזו הוא נחתך ברגל ומהמינרלים והבוץ בשילוב עם הסכרת הוא הסתבך, הגיע לבית חולים ושם נאלצו לקטוע לו אצבע. המצב הסתבך אצלו עוד יותר והוא נאלץ לעבור ניתוח מעקפים ברגל ובהמשך בלב – ובמשך שנה שלמה אמא שלי טיפלה בו במסירות אין קץ. שלוש פעמים בלילה החליפה לו תחבושות, לא ויתרה לאף רופא או אחות שניסו לפתור את אבא בהסבר שהכל נובע מהסכרת. היא ביררה וגילתה שדבש כוורות הוא האנטיביוטיקה של הטבע וכך מרחה את התפרים מספר פעמים ביום. היא נלחמה כמו לביאה והצליחה להבריא את הרגל ולהחזיר אותו לתפקוד עצמאי ומלא. היא בכלל לא חשבה שההתנהגות שלה מיוחדת, הנתינה שלה היתה פשוט בלתי נתפסת, ואנחנו, כמו בסיפור העגור, גילינו עד כמה היא עשתה הכל עבורנו רק אחרי שאיבדנו את זה.     

      ונחזור לספסל בבית החולים שם ישבנו אבי ואני. אחרי כמה דקות יצא אלינו הרופא. הוא סיפר שאמי עברה אירוע מוחי קשה, שעדיין לא ניתן לדעת אם תשרוד אותו, היא מחוברת למכשירים ויש לראות מה יקרה במהלך השעות הבאות. הוא גם אמר שעצם העובדה שאנחנו לא יודעים כמה זמן היא במצב כזה (כלומר מתי היא לקתה בשבץ) מקשה על כל העניין. אני אפילו לא זוכרת אם היא קיבלה או לא את הזריקה שחשוב לקבל בטווח שלושת השעות שלאחר אירוע מוחי. אמא שלי יצאה מהאירוע, בשן ועין אבל יצאה. אבא שלי לא הצליח לחזור לעצמו, זה היה גדול עליו, ואני, כמו שכבר אמרתי, הייתי לא מנוסה במצבים כאלה, לא ממש ידעתי מה צריך לעשות. חשבתי שאם אשאר קרובה לאבא, אגור איתו זמנית, עד שאמא תחזור, הוא לא ירגיש כל כך בודד, יחד נתגבר. זה לא קרה. העליתי בפניו את האפשרות שנעבור (בעלי ואני) אליו, והוא סירב. לא בגלל שלא רצה אלא בגלל שחשש שזו טרחה גדולה מדי וגם ככה יש לי לטפל באמא, וזה יותר חשוב ממנו. לבסוף הסכים בחצי פה. היה לי חשוב לא להשאיר אותו לבד כי הוא לא ידע לטפל בעצמו, בדומה לגברים רבים נוספים.

היה ברור שאמא בבית חולים ומטופלת אבל מי יטפל באבא?

לנו התשובה ברורה, לא היתה שום שאלה או מצב אחר. עברנו זמנית להתגורר איתו. כעבור כשבוע בעלי חזר להתגורר עם הבנות שלנו ואני המשכתי לגור עם אבא שלי. זמנית אבל עדיף על בכלל לא. היה קשה אבל לא מצאתי מוצא אחר, הוא לא הסכים לעזוב את ביתו ולעבור אלינו. עם זאת הוא לא הסתובב בדירה שלהם, שבלי אמא שלי הפכה להיות לו כל דבר מלבד בית. הוא לא ישב בכורסה בה מצא אותה, השאיר את הדברים שלה לצידו, לא הסכים שאחליף את המצעים במקום בו ישנה. בימים הראשונים הוא שהה לצידה עד שהכרחתי אותו לצאת איתי הביתה. בהמשך, נמצא לצידה מדי יום במשך שעות, יום אחרי יום. כל החיות יצאה ממנו, כל יום הוא הפך אפתי יותר ויותר למצבו, ואני לא הבנתי את הסימנים. לא ידעתי לקרוא נכון את מה שקורה איתו עד שהיה מאוחר מדי.

נוצה ברוח
ריטה
מילים: יעקב גלעד
לחן: רמי קלינשטיין




כמו נוצה ברוח הפראית
הוא לא ימצא אותך
במקום שהיית
לפעמים עולה בי הד קולך
והוא חוזר אלי
והוא בא והולך

לפעמים את יודעת
רק הבכי מזמן לזמן
בא מתוך געגוע ישן

כמו נוצה נלקחת עם הרוח
מחלון פתוח לרווחה
ורק ביקשת לנוח
הוא לא ידע הוא לא שמע אותך בוכה
כאילו לא נרגע
קול צחוקך המשוגע

לפעמים את יודעת
רק הבכי מזמן לזמן
בא מתוך געגוע
אל מול עיני היית
נוצה ברוח...