יום הולדת

השנים האחרונות הפכו אותי למי שאני היום, הבת של רלה, כי אבא שלי לא שרד את האירוע המוחי של אמא שלי. היום אני כבר יכולה להעיד על עצמי שאני שרדתי את המסע וקיבלתי את כומתת הבת. היום, אני הרבה יותר חכמה וכבר לא דואגת. צברתי שעות, ימים וקילומטרז' בין נבכי הבירוקרטיה ורכשתי המון ידע וניסיון אקדמי, מקצועי ובעיקר אישי, מחזק ומחשל גם אם הוא לווה בעשייה בתוך ים של דמעות ותחושות אשמה ובמקרים רבים חוסר אונים שנבע מחוסר ידע בסיסי.  

יום הולדת שמח

עד גיל 50, ימי ההולדת היו סיבה למסיבה. ואז – התהפך העולם. מאותה שנה, יום הולדת הוא תאריך לא פשוט בשבילי. כמה ימים לפני יום ההולדת, בשיחה עם הבת הצעירה שלי, היא הכריזה שגיל 50 הוא גיל משמעותי. אחרי שאעבור אותו, מחכים לי חיים אחרים. אמרה ולא ידעה מה היא אומרת.

יש לי משפחה טובה ומגובשת. בכל שבת בצהרים נהגנו להתאסף אצלנו בבית והורי היו מתייצבים לבושים בבגדים מתואמים ביניהם. הוא עם מכנס לבן וחולצה אדומה והיא עם מכנס אדום וחולצה לבנה. אבא שלי היה מגיע בידיים עמוסות בסיר עם המרק (שתמיד, אבל תמיד נשפך ממנו מעט בדרך), כולו מלא קיטורים, ואמא שלי, בצעדים קלילים ומרקדים,  עם מבט שמבטל את הפרצוף של אבא, ובידיה מגש ובו עוף על מצע תפוחי אדמה. ולא רק. כי יש עוד, ברכב, וכולם צריכים לעזור. לגביה, ברור שלכל אחד מהילדים יש טעם  והעדפה אחרת, והיא לא תקפח אף אחד.

לאמא שלי היה שם שיכול היה להתאים רק לה, קראנו לה "מוטורלה", כי בבוקר היא היתה מתעוררת, מתחברת (כך אנחנו אמרנו...) לחשמל ומטעינה את עצמה באנרגיות חיוביות עד הלילה. היא נהגה לבוא לאבא שלי ולהזמין אותו לרקוד. הוא היה מסתכל עליה ושואל: תגידי, את בסדר? והיא, צוחקת, היתה מנסה לשכנע אותו – רק ריקוד אחד. לפעמים זה אפילו הצליח לה. קלילה ורעשנית, משב רוח רענן. כוחה במותניה, מסתובבת מלאת מרץ ומארגנת לכולם את החיים.

שלושה חודשים אחרי יום הולדתה ה-80 היא קיבלה אירוע מוחי קשה. מאז היא בכיסא גלגלים. משותקת בצד שמאל, סיעודית והגרוע מכל לגביה- לא מדברת. שותקת.ידענו שהיא תצא מהאירוע המוחי, כי היא היתה אישה בריאה, אבל היא הפכה לאדם אחר. זר ומנוכר. אילמת. אבא שלי סעד אותה בכל יום, ישב לידה כשהיא לא זיהתה אף אחד, הכין את הבית לקראת חזרתה הביתה, ויום לפני שהשתחררה מבית החולים – נפטר. לא שרד.

זה היה ביום הולדתי ה- 50. נולדתי בערב שמחת תורה, וזה היה החג הפרטי שלי ושל אבא שלי. התייתמתי מאבי שהיה אחד משני הגברים המשמעותיים ביותר בחיי. שלוש שנים לא חגגתי יום הולדת, עד שנולד נכדי הצעיר, נועם, אח לאריאל.

אני יכולה להפוך את כל הבלוג הזה לסיפור טראגי כמו שבהחלט הוא ראוי להיכתב, אבל אני בוחרת אחרת.    אני בוחרת לספר איך הצלחתי, בעזרת משפחתי התומכת, ועם זאת בכוחות עצמי ולגמרי לבד להתמודד, להתרומם ולהמשיך הלאה, ולא שלא היו שם בעלי, בנותי ונכדי האהובים.

ההורים שלי לא היו. חמישים אחוז מהם הלכו ממני והמשיכו הלאה וחמישים אחרים מחייכים אלי באהבה, כולה בלונד ועיניים ירוקות יפות אבל... אמא שלי כבר לא אותה אמא, אבל היא עדיין אמא שלי, "מוטורלה" אמיצה, שמנסה לרקוד בכיסא הגלגלים ולהניף יד אחת כשאני משמיעה לה מוסיקה. היא מבינה את מה שאני אומרת אבל לא עונה, שותקת. אנחנו מצליחות לתקשר בדרכים ששתינו המצאנו. מדי פעם היא דומעת, מתוסכלת שלא מצליחה לדבר, לא דורשת ממני כלום, לא מצפה לכלום, רק שנבוא לבקר. היא יודעת מה היא רוצה ויודעת מה היא צריכה, זה רק לא יוצא החוצה, אבד איכשהו בתרגום.

הבת שלי הציעה לקרוא לבלוג הזה הבת של רלה, על שם אימא שלי, כי היא אישיות. פשוט כך. ידה בכל, מעין עמוד תווך, תמיד אופטימית, עליזה, שובבה, מלאת חיים ושופעת אהבה לכולם. תמיד מסמר הערב, מופיעה בכל תמונה שצולמה, סוחפת אחרים אחריה, ובכל פעם נבחרת לכוכבת הערב. גם בשנות זקנתה אם אפשר לומר עליה שהיתה זקנה בלי להעליב את מי שהיתה. עכשיו זה רק אנחנו, אני והיא, ושתינו למדנו להכיר מציאות אחרת בין שתינו ולהעריך את מה שיש. אני יודעת ומכירה בכך שהיא תלויה בי ואני זו שלמדתי לאט לאט לאן אני אמורה לכוון כדי לפגוע במטרה, כדי שמה שאעשה בשבילה אכן יועיל, יעזור ויתמוך בה.

במבט לאחור, לאחר שנים של פיזיותרפיה ובתי חולים אזהרות והבטחות שאולי היא לא תצא מזה ואולי היא כן ומלחמות על גבי מלחמות עם כל ביורוקרטיה אפשרית שקיימת במדינתנו הקטנטונת - היא הגיעה למקום טוב, בית הורים סיעודי בקיבוץ. 

עכשיו, כשהיא נמצאת בסביבה המותאמת לצרכיה, באחד המקומות היותר חמים ומטפחים בארץ, זה הזמן לדבר קצת על עצמי ועל מה שעברתי.  בדרך זו אוכל להאיר את עיניהם של כאלו שעדיין אבודים, שעדיין תועים מבולבלים ותוהים מה הצעד הבא שעליהם לעשות, מה מתאים להוריהם, כשהם עצמם מקבלים תפקיד אחר במערך המשפחתי והופכים למטפלים בהורים.

מקווה שתצטרפו אלי ותוכלו להיעזר בי. אני כאן, עברתי את זה ויודעת מה עובר עליכם.