יום רביעי, 19 בינואר 2011

מרלין מונרו

אמא שלי היתה מלכת מסיבות, חיה בשבילן. הקפידה על כל הופעה כאילו והייתה כוכבת. מרלין מונרו. בלונד משויף, ציפורניים מוקפדות, איפור מלא. התהלכה עדוית תכשיטים (זהב, כסף, פלסטיק – הכל התאים) ולבוש בוהמייני, לפי התקופה. היא מעולם לא עישנה ולא שתתה משקאות חריפים, ועל כך נהגה לומר בצחוק שהיא משתכרת מכוס סודה וההתמכרות שלה היא למוסיקה. אישה קלילה, זורמת, רוקדת ומתמסרת לצלילים, אוהבת את אור הזרקורים ואת פלאש המצלמות.
כשהייתה נכנסת לכל חדר, על אף קומתה הזעירה היא זרחה ואיפה שהיא נמצאה, שם היה מרכז החדר, לא חשוב כמה גדול הוא היה, מסלון ביתי רגיל ועד לאולם גדול. היה נדמה  שהיא בכל מקום, בכל פינה... מה שנכון היה. כשאנשים היו מתבוננים אחר כך בתמונות, התברר שהיא באמת היתה בכל פינה... והתמונות יעידו. לא היתה תמונה שפספסה, יד, רגל, פיסת בגד, התסרוקת שלא ניתן לטעות של מי היא. ואם חשבתם שלא מכוון – אז טעיתם.
בכל אירוע לא היה צורך לחפש אותה, ידעת שהיא מרחפת אי-שם על רחבת הריקודים. במקום שיש אקשן, כי מבחינתה, לא היה מצב אחר.
ההכנות ליציאה כללו תמיד תכנון מוקדם והתייעצויות שלא היו מביישות כל אסטרטג. לא היה מצב שהיא לא תחליט מה כל אחד ילבש, ולאבא שלי אפילו לא היתה זכות הוטו.
אמא שלי לא אהבה שמלות, לא אהבה בגדים בצבע שחור (הס מלהזכיר גרביים שחורות) העדיפה את האדום , הסגול והטורקיז, ואם כבר- אז שיהיו מבריקים וזוהרים...  והיו עוד הקפדות: האיפור היה חייב להיות בגווני הטורקיז כדי שיבליט את העיניים, כל תלתל שיהיה במקום (היא אהבה במיוחד מראה גלי ומתולתל ואילו לה היה שיער חלק אותו היתה מקפידה לסלסל בדבקות), חולצת נצנצים ומתוכשטת, לא חשוב אם התכשיטים היו המשובחים ביהלומים או אחרים העשויים פלסטיק, בעיניה היה חשוב שיתאימו להופעה שתכננה. אבא שלי היה מתבונן על הסיבובים שהיתה מעבירה עם הספריי מעל הראש כאילו ועשתה בכל יום כפרות לעצמה... כשאת מקום התרנגול ממלא הספריי. הוא היה מקניט אותה בחיבה ואומר: מה את מבזבזת בזה כל כך הרבה זמן, אפשר לחשוב שאת מחפשת חתן... ועם זאת אהב את המראה שלה, היא היתה יפה בעיניו ושובבה. 
הכיף שלה היה למשוך תשומת לב, להסתובב בין האנשים, לפטפט, לצחוק, ולעשות  FUN. בלקסיקון שלה לא הופיעה המילה להשתטות, לא עברה בה המחשבה "מה אחרים יגידו...", היא עשתה מה שבראש שלה, נהגה כמו שכוכבת אמיתית נוהגת. לא פלא שאחת הבנות שלי הציגה את סבתא שלה בתמונה בסגנון אנדי וורהול, 27 תמונות משובצות בדמות מרלין מונרו, אך הן בעצם תמונה שלה.
אבא שלי נתן לה חופש מוחלט להיות מי שהיא רוצה להיות, והיא היתה היא עצמה. בכנות, לא היכרתי מישהי שתדמה לה.

ונחזור לחגיגה של שליו. יום ששי בבוקר היה גשום. כל השבוע היתה שמש נפלאה ודווקא ביום ששי – גשם. סיכמתי עם נהג האמבולנס שיגיע להסיע את אמי בשעה 10:30, הוא התקשר ואמר שנאלץ להקדים. ביטלתי אותו – לא יכולתי להתחייב שאמא תהיה מוכנה לפני הזמן. לקחתי את ההסעה עלי.
אמא שלי קיבלה את פני נרגשת ומלאת ציפייה. היה לה גם חשוב שכל שאר הדיירים, גם מי שאיננה בקשר איתו, שרק עבר לידה יסתכל עליה ויחמיא לה על איך שהיא נראית. היא מצידה, לקחה את הזמן שלה לבדוק שהיא נראית טוב. נעצרה דקות ארוכות מול המראה, סידרה שערה שנראתה לה לא במקום, בדקה מקרוב את האיפור, אישה לכל דבר. היה ברור ששום דבר לא יהרוס לה את היום, בקצב שלה, היא תמצה כל רגע.
ביציאה מבית האבות היא נפנפה לכולם לשלום, הצוות עזר לי להושיב אותה ברכב – ויצאנו לדרך.
הסתכלתי עליה, מתרגשת כמו ילדה קטנה, בובתית ויפה, מנסה לבלוע את המראות והנופים שבדרך. גם הגשם הפסיק לרדת – כאילו לכבודה. היא נשמה את האוויר, שלחה יד ללטף אותי, מאושרת בלי מילים.

הגענו לאירוע באיחור של כמה דקות, אבל לה זה התאים. החתנים שלי עזרו להוריד אותה מהרכב, סידרתי אותה בנוחות בכיסא הגלגלים, וקדימה – לכבוש את הנוכחים.
אמא שלי נכנסה לאולם אדם סיעודי אבל לאף אחד לא היה ספק – המלכה האם.
היא חייכה מאוזון לאוזן, העיניים הירקרקות שלה זהרו. היא הרימה את ידה האחת ונפנפה לכולם, ממש כמו מלכה. ברור שהיא היתה מוקד העלייה לרגל, זכתה בנשיקות, חיבוקים ואהבה. לא היה מי שלא התפעל מאיך שהיא נראית, כמה טוב, איזו שמחת חיים ורצון להראות לעולם: הי, אני עוד פה..." 
בשלב הזה הייתי חייבת להתפנות לאחרים והפקדתי אותה בידיו הנאמנות של בעלי, שדאג להעמיד את כסא הגלגלים במקום טוב באמצע. כמו שהיא רגילה ואוהבת. מאוחר יותר הוא סיפר לי איך הסתכלה במצגת שהוקרנה על המסכים ולוותה במוסיקה. איך הרימה את ידה הבריאה והתמכרה לריקוד, למוסיקה, כמו בימים הטובים שלה.
אנשים הסתכלו עליה נפעמים. כל-כך סיעודית וכל-כך בריאה ומלאת חיים.
המחותנים שלי רצו לברך את שליו, חתן האירוע ולומר כמה מילות ברכה. הם הציעו גם לי וברגע הראשון חשבתי שרק הם יישאו ברכה, בשמם ובשמנו. ואז התחרטתי. אחרי שסיימו לקחתי את המיקרופון והודיתי לאמא שלי שזכתה, היא ואנחנו, שתהיה נוכחת באירוע.
אמא שלי התרגשה מאוד מהדברים והתחילה לבכות, ואז – כל האנשים באירוע, החלו למחוא לה כפיים, קמו על רגליהם, והיא – במלכותיות ראויה קיבלה את המחווה. שוב חזרה לחייך, לנפנף לכולם, מרגישה חשובה ומכובדת, כמי שהשימה את היעוד שלה, גאה במשפחה שהקימה.

מאוחר יותר בעלי החזיר אותה לבית הסיעודי, לחיים הרגילים, ליומיום. אני לא הייתי מסוגלת להחזיר אותה. הוא סיפר איך קיבלו אותה כשחזרה , בחום, בעניין של איך היה ושאלות אם נהנתה, והיא בדרכה המחייכת – נופפה ביד בתנועה שהיה יוצא מהכלל.
למחרת כשהגענו לבקר אותה היינו צריכים לשחזר לה מה אמר כל אחד, עד לפרטי פרטים. היא בלעה בשקיקה כל פיסת מידע, מעידה שהחיוניות עוד נמצאת בה, מצפה לאירוע הבא.
אדם מזקין, חולה, נזקק לאחרים יותר או פחות. אם היה טיפוס אופטימי, אם ההתייחסות שלו לחיים חיובית, יש לו סיכוי טוב יותר להסתגל למציאות המשתנה בה הוא חי. הוא מקנה משמעות לחייו.
אמא שלי היא הדוגמה לכך, מרלין מונרו שלנו, כוכבת אמיתית.

2 comments:

  1. "אבא שלי נתן לה חופש מוחלט להיות מי שהיא רוצה להיות, והיא היתה היא עצמה."

    מעבר למה שהיא היתה בזכות עצמה
    סבא נתן לה כל כך הרבה תמיכה, אני בשוק איך לא הבנתי את זה עד הרגע
    תמיד ראינו אותה מכרכרת סביבו, תמיד אמרנו שהוא ממלא את כל זמנה
    אבל איך לא השכלתי להבין שהיא יכלה להיות חופשייה כפרפר
    והבחירה בלכרכר סביבו היתה שלה בצורה מוחלטת
    בעצם זה רק מחדד את ההנאה שלה בלהפוך אותו לעולם שלה
    וכל השנים האלו שהוא נתן לה למצות את עצמה ואת כל מה שאהבה
    אין פלא שהיא שלווה עכשיו אימא שהיא יכולה באמת להיות מאושרת והיא לא מרגישה מסכנות אין פלא שכשהיא מוקמת להליכה היא קופצת מהכיסא עם ראש זקוף
    אין פלא שהחיוך שלה עדיין רחב והעיניים שלה נוצצות

    כששאלתי את אבא ביום חמישי שעבר מאיפה הרצון העז הזה לחיות לא באמת הבנתי
    שלמרות שהוא היה כל עולמה היא לא מרגישה צורך ללכת אחריו ולמות היא יודעת שהוא נותן לה לעשות עדיין את כל מה שהיא רוצה ושהוא מחכה בסבלנות לרגע שהיא תחליט שדי
    כי כל השנים האלו הוא בעצם אולי בלי להתכוון נתן לה את היכולת לשמור על המהות הפנימית והאישית שלה
    שזה מה שנותן לה את העוצמה להמשיך ככה גם היום בנקודה שאחרים היו מתרסקים ומאבדים כל רצון להמשיך
    היא יודעת שעולמה האישי חזק מספיק כדי להמשיך לחיות באהבה את השנים שלפניה.

    השבמחק
  2. ילדה שלי,
    בכל פעם את מפתיעה אותי בתובנות הרגישות והמרגשות שאת מעלה.אוהבת אותך.
    אמא

    השבמחק