מטפלים בהורים

פתאם זה נוחת עליך. הבלתי צפוי. משבר. אחד ההורים שלך נפגע ומאבד את היכולת לטפל בעצמו. זה יכול להיות תוצאה של תאונה וזה יכול לקרות ממחלה. אירוע מוחי, התקף לב, סרטן או כל מחלה כרונית קשה אחרת. עול הטיפול נופל עליך ואתה לא יודע מה לעשות. הפכת להיות חלק מקבוצה של ילדים בעלי סטטוס חדש: מטפלים בהורים. 

טבעי שהורה מגדל ילד, מטפל בו, מעניק לו אהבה, חום, תמיכה. הילד גדל מוגן, בטוח שההורה יהיה שם בשבילו.

זה עובד רק בסיפורים. החיים האמיתיים צופנים הפתעות, קשיים לא צפויים. ההתמודדויות הנדרשות לא פשוטות.

למי פונים? מה עושים? מי המטפלים או הרופאים הנכונים? מה הזכויות המגיעות? מה החובות הנילוות? מה בעלויות?

לשם כך - יש צורך באדם מיומן. שינהל את הטיפול כולו. שידע לתת תשובות, שייעץ. איש מקצוע שידע לקחת את המצב ולכוון, להדריך, לתת לך את השקט שאותם מטפלים בהורים כבר לא לבד. אני כאן, ואני יכולה לעזור. זה המקצוע שלי.

אמא יקרה לי

היום מלאו לאמא שלי 86. ילדה גדולה. שש שנים עברו מאז בגד בה הגוף אך לא הרוח. אישה מופלאה שלא רק שורדת אלא אוהבת את החיים. על הבוקר התקשרתי אליה כדי לברך אותה, כי אני יודעת עד כמה ציפתה לטלפון. חיכיתי שיטפלו בה כמו בכל בוקר, יקשטו אותה ויחבקו כראוי לכלת יום הולדת.

התקשרתי, התחלתי לשיר לה ברומנית יום הולדת שמח והיא הצטרפה לשיר, מניפה את ידה הבריאה בתנועות ריקוד, צוחקת מאושרת. אני, לעומתה, הרגשתי עצבות ודמעות חנקו לי את הגרון. רק מהמחשבה על כמה שזה משמח אותה, המחווה המוכרת שלי.

אני מאחלת לאמא היקרה שלי שתזכה לחגוג ימי הולדת כל עוד זה משמח אותה. אני מצידי מבטיחה להיות לידה כמו תמיד , להתקשר ולברך על הבוקר ולחגוג יחד איתה בהמשך היום. גם אם עצוב לי לראות אותה כך, היא זו שהבמה כולה שייכת לה.  

אמא יקרה

מילים :משה דפנא / לחן: נחום נרדי

אִמָּא יְקָרָה לִי, יְקָרָה
אִמָּא יְקָרָה לִי, יְקָרָה
אִמָּא יְקָרָה שֶׁלִּי
מְאוֹד אוֹהֶבֶת הִיא אוֹתִי
מְאוֹד מְאוֹד
מְאוֹד מְאוֹד
אֲחַיֵּךְ אֵלַיִךְ, אֲחַיֵּךְ
אֲחַיֵּךְ אֵלַיִךְ, אֲחַיֵּךְ
שִׁיר קָטָן אָשִׁירָה לָךְ
כִּי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ
אוֹהֵב אוֹתָךְ
אוֹהֵב אוֹתָךְ

מי אוהב אותך יותר ממני?...

כתב: איתמר גל, יום האהבה 2011

לפני שנים רבות, בעצם שלושים וחמש

קרץ לי הגורל, שהלך והתממש

כשראיתיך לראשונה בער ליבי באש

ב- 14 בפברואר של שנת 76'

מאז אני לומד אותך במנות קטנות ועם כפית

מני אותה שבת שטופת שמש חורפית

אמרתי לך, יפתי, איתך לכל מקום אני מגיע

ממרכז גבעתיים ועד לצפון, לנהריה

רציפות חיינו נעה כמו בסרט פנורמה

נופלים לבירא עמיקתא ונוסקים לאיגרא רמה

אין לנו רגע דל, או סקנדל או פסטיגל

ואין דקה משעממת אצל משפחת גל

מדי פעם מחליפים דירה, משפצים פנים או חוץ

כל ששי-שבת מבקרים את סבתי רלה בקיבוץ

לעיתים גם הנכדים והנינים מצטרפים

ולו רק כדי להיווכח עד כמה החיים יפים

יחדיו צועדים כבר הרבה שנים

הזמן חולף לו ועובר ואנו שנינו מזדקנים

באהבה מסתכלים האחד על השני, ובאופן אישי

אט-אט אנו גולשים לעבר הגיל השלישי...

מטורפים על הנכדים, אריאלי, נועם ושליו

ואם אחד מהם חולה אז הלב מתכווץ ודואב

דואגים להם מאוד, לא מסירים מהם מבט

בייחוד כשהם איתנו – בארוחות השבת

כן, ארוחות השבת כבר הפכו למעין מסורת

על שיחות, ויכוחים, צחוקים וגם העברת ביקורת

כי אין יותר טעים מעוף בתנור עם תפ"א על מצע של שום

ומרק עוף ריחני שאת מכינה ביום חורפי וגשום.

טוב לנו ביחד, עם כל השבט והאושר שראינו

מצאנו מקומנו בעולם הקטן שבנינו

איננו רואים צורך לתור אחר ארצות רחוקות

כי אם לא נראה את הנכדים רק יבוא לנו לבכות

אז בואי שרי ונסתכל על העתיד באופטימיות

ולפח ההיסטוריה נשליך את כל הרע והפסימיות

את חצי הכוס המלאה נשתדל תמיד לראות

ובראש מורם קדימה לקבל את הבאות.

האחת מהשני נשאב כוח ועוצמה

שכן , אין אחד שאותך אוהב יותר ממני, נשמה תאומה.

מרלין מונרו

אמא שלי היתה מלכת מסיבות, חיה בשבילן. הקפידה על כל הופעה כאילו והייתה כוכבת. מרלין מונרו. בלונד משויף, ציפורניים מוקפדות, איפור מלא. התהלכה עדוית תכשיטים (זהב, כסף, פלסטיק – הכל התאים) ולבוש בוהמייני, לפי התקופה. היא מעולם לא עישנה ולא שתתה משקאות חריפים, ועל כך נהגה לומר בצחוק שהיא משתכרת מכוס סודה וההתמכרות שלה היא למוסיקה. אישה קלילה, זורמת, רוקדת ומתמסרת לצלילים, אוהבת את אור הזרקורים ואת פלאש המצלמות.

כשהייתה נכנסת לכל חדר, על אף קומתה הזעירה היא זרחה ואיפה שהיא נמצאה, שם היה מרכז החדר, לא חשוב כמה גדול הוא היה, מסלון ביתי רגיל ועד לאולם גדול. היה נדמה  שהיא בכל מקום, בכל פינה... מה שנכון היה. כשאנשים היו מתבוננים אחר כך בתמונות, התברר שהיא באמת היתה בכל פינה... והתמונות יעידו. לא היתה תמונה שפספסה, יד, רגל, פיסת בגד, התסרוקת שלא ניתן לטעות של מי היא. ואם חשבתם שלא מכוון – אז טעיתם.

בכל אירוע לא היה צורך לחפש אותה, ידעת שהיא מרחפת אי-שם על רחבת הריקודים. במקום שיש אקשן, כי מבחינתה, לא היה מצב אחר.

ההכנות ליציאה כללו תמיד תכנון מוקדם והתייעצויות שלא היו מביישות כל אסטרטג. לא היה מצב שהיא לא תחליט מה כל אחד ילבש, ולאבא שלי אפילו לא היתה זכות הוטו.

אמא שלי לא אהבה שמלות, לא אהבה בגדים בצבע שחור (הס מלהזכיר גרביים שחורות) העדיפה את האדום , הסגול והטורקיז, ואם כבר- אז שיהיו מבריקים וזוהרים...  והיו עוד הקפדות: האיפור היה חייב להיות בגווני הטורקיז כדי שיבליט את העיניים, כל תלתל שיהיה במקום (היא אהבה במיוחד מראה גלי ומתולתל ואילו לה היה שיער חלק אותו היתה מקפידה לסלסל בדבקות), חולצת נצנצים ומתוכשטת, לא חשוב אם התכשיטים היו המשובחים ביהלומים או אחרים העשויים פלסטיק, בעיניה היה חשוב שיתאימו להופעה שתכננה. אבא שלי היה מתבונן על הסיבובים שהיתה מעבירה עם הספריי מעל הראש כאילו ועשתה בכל יום כפרות לעצמה... כשאת מקום התרנגול ממלא הספריי. הוא היה מקניט אותה בחיבה ואומר: מה את מבזבזת בזה כל כך הרבה זמן, אפשר לחשוב שאת מחפשת חתן... ועם זאת אהב את המראה שלה, היא היתה יפה בעיניו ושובבה. 

הכיף שלה היה למשוך תשומת לב, להסתובב בין האנשים, לפטפט, לצחוק, ולעשות  FUN. בלקסיקון שלה לא הופיעה המילה להשתטות, לא עברה בה המחשבה "מה אחרים יגידו...", היא עשתה מה שבראש שלה, נהגה כמו שכוכבת אמיתית נוהגת. לא פלא שאחת הבנות שלי הציגה את סבתא שלה בתמונה בסגנון אנדי וורהול, 27 תמונות משובצות בדמות מרלין מונרו, אך הן בעצם תמונה שלה.

אבא שלי נתן לה חופש מוחלט להיות מי שהיא רוצה להיות, והיא היתה היא עצמה. בכנות, לא היכרתי מישהי שתדמה לה.

ונחזור לחגיגה של שליו. יום ששי בבוקר היה גשום. כל השבוע היתה שמש נפלאה ודווקא ביום ששי – גשם. סיכמתי עם נהג האמבולנס שיגיע להסיע את אמי בשעה 10:30, הוא התקשר ואמר שנאלץ להקדים. ביטלתי אותו – לא יכולתי להתחייב שאמא תהיה מוכנה לפני הזמן. לקחתי את ההסעה עלי.

אמא שלי קיבלה את פני נרגשת ומלאת ציפייה. היה לה גם חשוב שכל שאר הדיירים, גם מי שאיננה בקשר איתו, שרק עבר לידה יסתכל עליה ויחמיא לה על איך שהיא נראית. היא מצידה, לקחה את הזמן שלה לבדוק שהיא נראית טוב. נעצרה דקות ארוכות מול המראה, סידרה שערה שנראתה לה לא במקום, בדקה מקרוב את האיפור, אישה לכל דבר. היה ברור ששום דבר לא יהרוס לה את היום, בקצב שלה, היא תמצה כל רגע.

ביציאה מבית האבות היא נפנפה לכולם לשלום, הצוות עזר לי להושיב אותה ברכב – ויצאנו לדרך.

הסתכלתי עליה, מתרגשת כמו ילדה קטנה, בובתית ויפה, מנסה לבלוע את המראות והנופים שבדרך. גם הגשם הפסיק לרדת – כאילו לכבודה. היא נשמה את האוויר, שלחה יד ללטף אותי, מאושרת בלי מילים.

הגענו לאירוע באיחור של כמה דקות, אבל לה זה התאים. החתנים שלי עזרו להוריד אותה מהרכב, סידרתי אותה בנוחות בכיסא הגלגלים, וקדימה – לכבוש את הנוכחים.

אמא שלי נכנסה לאולם אדם סיעודי אבל לאף אחד לא היה ספק – המלכה האם.

היא חייכה מאוזון לאוזן, העיניים הירקרקות שלה זהרו. היא הרימה את ידה האחת ונפנפה לכולם, ממש כמו מלכה. ברור שהיא היתה מוקד העלייה לרגל, זכתה בנשיקות, חיבוקים ואהבה. לא היה מי שלא התפעל מאיך שהיא נראית, כמה טוב, איזו שמחת חיים ורצון להראות לעולם: הי, אני עוד פה..." 

בשלב הזה הייתי חייבת להתפנות לאחרים והפקדתי אותה בידיו הנאמנות של בעלי, שדאג להעמיד את כסא הגלגלים במקום טוב באמצע. כמו שהיא רגילה ואוהבת. מאוחר יותר הוא סיפר לי איך הסתכלה במצגת שהוקרנה על המסכים ולוותה במוסיקה. איך הרימה את ידה הבריאה והתמכרה לריקוד, למוסיקה, כמו בימים הטובים שלה.

אנשים הסתכלו עליה נפעמים. כל-כך סיעודית וכל-כך בריאה ומלאת חיים.

המחותנים שלי רצו לברך את שליו, חתן האירוע ולומר כמה מילות ברכה. הם הציעו גם לי וברגע הראשון חשבתי שרק הם יישאו ברכה, בשמם ובשמנו. ואז התחרטתי. אחרי שסיימו לקחתי את המיקרופון והודיתי לאמא שלי שזכתה, היא ואנחנו, שתהיה נוכחת באירוע.

אמא שלי התרגשה מאוד מהדברים והתחילה לבכות, ואז – כל האנשים באירוע, החלו למחוא לה כפיים, קמו על רגליהם, והיא – במלכותיות ראויה קיבלה את המחווה. שוב חזרה לחייך, לנפנף לכולם, מרגישה חשובה ומכובדת, כמי שהשימה את היעוד שלה, גאה במשפחה שהקימה.

מאוחר יותר בעלי החזיר אותה לבית הסיעודי, לחיים הרגילים, ליומיום. אני לא הייתי מסוגלת להחזיר אותה. הוא סיפר איך קיבלו אותה כשחזרה , בחום, בעניין של איך היה ושאלות אם נהנתה, והיא בדרכה המחייכת – נופפה ביד בתנועה שהיה יוצא מהכלל.

למחרת כשהגענו לבקר אותה היינו צריכים לשחזר לה מה אמר כל אחד, עד לפרטי פרטים. היא בלעה בשקיקה כל פיסת מידע, מעידה שהחיוניות עוד נמצאת בה, מצפה לאירוע הבא.

אדם מזקין, חולה, נזקק לאחרים יותר או פחות. אם היה טיפוס אופטימי, אם ההתייחסות שלו לחיים חיובית, יש לו סיכוי טוב יותר להסתגל למציאות המשתנה בה הוא חי. הוא מקנה משמעות לחייו.

אמא שלי היא הדוגמה לכך, מרלין מונרו שלנו, כוכבת אמיתית.

אבד בתרגום...

מה שבר את גב הגמל?... תחשבו קש? לא, זה מה שאכלתי... התשובה בהמשך.

מכירים את הסיפור על קש קטן אחד שהספיק להכניע גמל גדול? במקרה הזה מצאתי עצמי ממלאת את תפקיד הגמל או לפחות משמיעה את הקולות שלו... אבל רק עד לנקודה מסוימת...

אקורד צורם. ביום ששי האחרון התרגזתי על אמא שלי שהתנהגה אלי נורא (וזו הגדרה  עדינה).  

שלוש פעמים בשבוע אני מבקרת אצלה.  לפחות משתדלת. פעם אחת באמצע השבוע ובכל ששי ושבת. לא נשארת הרבה זמן אבל מקפידה על תכיפות וקביעות, גם אם הביקורים נעים סביב שעה באמצע השבוע ועד שעתיים בכל אחד מימי סוף השבוע.

כדי להגיע אליה אני נוסעת 30 דקות בכל כיוון, גם אם אני צריכה לוותר על דברים אחרים ולהתאים עצמי לשעות שלה ולפעילויות המתוכננות לה, אני מקבלת את זה. אל אמא שלי אני מגיעה רק בשעות אחר הצהרים, כך נוח לה יותר. בכל בוקר יש לה מגוון פעילויות מותאמות, אחר כך ארוחת צהרים ומנוחה. מהמיטה  מורידים אותה בסביבות 15:30-16:00, היא מקבלת שתייה חמה ועוגה או פרי, בימי אמצע השבוע מתוכננת פעילות של כשעה ואז היא בדרך כלל פנויה עד ארוחת הערב שנעה סביב 18:15-18:30. זה זמן האיכות שלה ושלי.

בימי השבוע, פעילות אחר הצהרים מסתיימת בסביבות 17:15, אני מגיעה בסביבות השעה הזו ונשארת עד ארוחת הערב. אני לא נוהגת להישאר לידה כשהיא אוכלת, כי שתינו לא נהנות מכך. היא רוצה להיות עצמאית ולאכול בדרכה, ואני מכבדת את זה. אני מושיבה אותה ליד השולחן, עם שאר החברים, דואגת להצמיד לה סינר לצוואר, חותכת את האוכל, דואגת שהשתייה במקום – נותנת חיבוק ארוך, נשיקה והולכת. נשמע פשוט, אבל עד שהגעתי לתובנה שכך עלי לנהוג, ירקתי כמו שאומרים דם. את הדם שלי.  

אמא שלי היתה ימנית וזה הצד שנפגע והפך למשותק. היה עליה להתרגל לאכול ביד שמאל. (זה לא קל, תנסו). ההתחלה היתה ממש קשה, לה ולנו. בשלב השיקום הראשוני, היא בכלל לא שלחה יד אל הכף. היינו חייבים להיות צמודים אליה, להאכיל אותה. כשכבר הבינה שעליה לאכול בכוחות עצמה, לא רצתה, כי הכל היה נופל לה מהכף והיא היתה מתוסכלת מזה. גם את הפה היא פספסה והייתה מתמרחת באוכל, על הפנים, הבגדים, הידיים. היה קשה לראות את האישה, המטופחת תמיד, שהאכילה את כל העולם, יושבת חסרת אונים מול הצלחת. כדי להבין מה משמעות האכלה של מישהו צריך היה להכיר את אמא שלי. בלקסיקון שלה לא היה אצלה קיים המושג של ילד שאיננו אוכל. היא יכלה לשבת שעות, בסבלנות בלתי נלאית, ולהאכיל כפית אחרי כפית, עד שמרק/ בשר/דני/בננה או כל מאכל אחר היה נעלם בבטנו של הילד. היא היתה שרה, מספרת סיפור, מציגה ואם נשאר אפילו חצי מעדן-היתה עוטפת יפה ושולחת הביתה, העיקר שהמשימה הושלמה והילד יהיה שבע.

חשבנו שאנחנו עוזרים לה בזה שמאכילים אותה וננזפנו. מאוחר יותר הבנו שבצדק. מסתבר שיש חשיבות רבה לתנועת היד שבה היא מובילה את האוכל לפה. אפילו התנועה איטית, גם אם היא מתסכלת.  אין חשיבות אם האוכל נשפך עליה. המרפאה בעיסוק לא ויתרה וחזרה על זה כמו על מנטרה. "תנועת היד לפה חשובה. בפעמים הראשונות האוכל יישפך, אחר כך היא כבר תסתדר...". היה לנו קשה להתמודד עם המראה, אז קצת עזרנו... השתדלנו לא לבלוט... ישבנו האכלנו את אמא שלי בתורנות, אני, אבא שלי והילה, בתי/נכדתה הבכורה. שתי כפיות עם אוכל אנחנו האכלנו (כדי להיות בטוחים שמשהו מהארוחה היא בולעת) וכפית אחת, שהנחנו לה ביד – היא, וגם זה בעזרתנו. היה מתסכל לראות איך היא לא מצליחה. מפעם לפעם המרפאה בעיסוק היתה מגיעה לבדוק התקדמות ואז לא העזנו לעזור לאמא. היא היתה מתמרחת, מתרגזת, דמעות היו עולות בעיניה, לנו היה נשבר הלב אבל המרפאה בעיסוק היתה מרוצה. יש התקדמות...

הטראומה של האוכל ליוותה אותנו גם מאוחר יותר, כשכבר חזרה הביתה וכבר יכלה לאכול חלק מהמאכלים לבד. בבית הסיעודי, בעיית האכלה לא היתה. בשום שלב לא היה מדובר שנאכיל אותה. היא התחילה עם אוכל רך, לא טחון, חתוך על ידי המגיש בחדר האוכל ומוגש בצלחת. לאט לאט אמא למדה להיות עצמאית. לפעמים היא לוקחת כמות גדולה מדי וזה נופל, פעמים אחרות לוקח לה זמן עד שהיא תופסת את החתיכה, אבל היא לא מוותרת. בעדינות היא מחזיקה את המזלג (כבר לא כף) ביד שמאל, ותנועה אחר תנועה מכניסה לפה.

בארוחות הצהרים, כשמדובר בבשר ותוספות ומעט קשה יותר לאכול, מגיע לידה מתנדב מהקיבוץ, שנמצא שם אם היא זקוקה לעזרתו. לשאלה המתבקשת למה אני לא לידה באוכל – התשובה פשוטה. אם אני שם, אוטומטית אני רוצה להקל עליה והיא לא אוהבת את זה. זה ממש מרגיז אותה וחווית הארוחה מתקלקלת לה. בהתחלה הייתי נפגעת מזה שהיא היתה מתרגזת, דוחפת את הצלחת. רוצה להראות לי שהיא מסתדרת. מאז – למדתי. אני פורשת את המפית, מניחה את הצלחת, מנשקת ונעלמת. נותנת לה לאכול בשקט- כמו ואת מה שהיא אוהבת. היא שולטת בארוחה שלה ולמען האמת – לא צריכה אותי בשלב הזה.

עד הארוחה, כמו שסיפרתי – יש לאמא שלי ולי זמן איכות. הריטואל פחות או יותר קבוע. עד שאני מגיעה היא צופה בטלוויזיה, בחדר עם אחרים. חשוב לה שאני אפגוש בה שם, כי כך כולם רואים שהבת שלה מגיעה... חיבוק גדול, נשיקות, חיוך ענק ואנחנו נפרדות מהשאר...

יש פעמים שמזג האוויר מאפשר יציאה החוצה, פעמים אחרות אנחנו נשארות בפנים ומשחקות במשחק (דאגתי שיהיה לה ארון מלא במשחקים, עליהם אספר בפעם אחרת), בדרך כלל אני זו שמדברת, ותאמינו לי כי למרות שאני דברנית לא קטנה, הנושאים לפעמים נגמרים... היא מהנהנת, מגיבה כך שאדע שהיא מבינה את מה שאני אומרת, מלאה בהבעות פנים וידיים ולפעמים אפילו מצליחה לפלוט איזו מילה.

שלשום, ביום ששי האחרון, הגעתי אליה וכמעט כלום לא היה כרגיל. ראיתי את זה ממבט ראשון. אמנם היא חייכה לקראתי אבל היתה לה מעין ציפייה על הפנים, הבעה של קוצר רוח, כאילו שאמרה: חיכיתי לך, איפה היית? שמתי לב אבל ייחסתי את זה להתרגשות לפני המסיבה להולדתו של שליו, נכדי המתוק, שמתוכננת ליום ששי הקרוב בבוקר, אירוע אליו ברור שאמא שלי תגיע ואנחנו מתעסקות איתו כבר שבועיים. אני מספרת לה על האירוע, איפה יהיה, מי מוזמן, מה יוגש, והכי חשוב – מה היא תילבש, איזה נעליים, איזה איפור ותסרוקת ואפילו מי יסיע אותה.

ההתעסקות והמחשבות על האירוע ממלאות אותה מאז שליו נולד. היא רצתה לשמוע אותי קובעת עם הספרית איזה גוון ותספורת תהיה לה, לראות איזה בגד אביא לה ללבוש באירוע, איזה נעליים תנעל, כי מס' הנעליים שלה השתנה בכ-2-3 מספרים בגלל הנפיחות ואין לה נעליים אלגנטיות. חוץ מזה כששמעה כמה עולה האמבולנס שאמור להסיע אותה (700 ₪) ממש התנגדה להוצאה. לה ברור שאנחנו צריכים לבוא ולהסיע אותה ברכב רגיל, כאילו והשעות לפני האירוע הן שעות פנויות... אבל מילא, גם עם זה אסתדר, כי היה עלי להתמודד עם בעיות אחרות.

בעיית הבעיות היתה רשימת המוזמנים. היא רצתה שאומר לה בדיוק את מי שהזמנתי, ואז לא הבינה איך לא הזמנתי מקורבים, בני משפחה, או חברה טובה שלה. היא לא הצליחה לבטא את שמם אבל אני ידעתי בדיוק למי היא מתכוונת. מה יכולתי לענות? שלבת דודתי אירע אסון בו איבדה את בתה הצעירה ועולמה קרס? אמא שלי בכלל לא יודעת על זה כי לא סיפרנו לה, לא רצינו לצער אותה. אז אמרנו שהיא נסעה עם המשפחה לחו"ל. יצאתי מזה. קשה היה לי גם להתמודד עם השאלה איך לא הזמנתי את חברתה הטובה מזה 60 שנה. אמנם היא לא ראתה אותה מספר חודשים אבל הבינה שזה בגלל קשיי הגעה של החברה. לא יכולתי לספר לה שלפני מספר חודשים החברה קיבלה התקף לב ונפטרה. יש דברים שאם אתה לא מספר בזמן אמת אחר כך מסובך יותר לספר. אף פעם אין רגע מתאים או אפילו סיטואציה לספר כזה דבר. אמרתי את שם החברה ואמא שלי הנהנה במרץ בראשה. הסברתי לה שהחברה אינה יכולה להגיע כי מצבה הבריאותי לא תקין ואמא היתה מיד מודאגת. לא יכולתי להמשיך ולהעציב אותה ולא המשכתי לספר שנפטרה. אמא שלי קיבלה את העובדה שבגלל מגבלה גופנית החברה לא תגיע וגם זה עבר בינתיים בשלום. אין חוקים מה נכון ומה לא נכון, איך לנהוג ואיך לא, זו מלחמת הישרדות, על אמא שלי.     

אני חוזרת ליום ששי האחרון, שבוע לפני האירוע. אמא ישבה בכיסא הגלגלים מול הטלוויזיה וכאמור חיכתה לי. הצעתי לה שנצא החוצה אבל היא התנגדה והצביעה בלווי קולות על החדר שלה. הבנתי שיש משהו שהיא שכחה בחדר או רוצה להראות לי. הובלתי את העגלה לכיוון החדר ותוך כדי שאלתי אותה מה היא שכחה. היא ענתה לי בתנועת יד חסרת סבלנות, רוצה לומר שאני לא מבינה.

ברגע שנכנסנו לחדר היא הצביעה על ארון הבגדים, מעליו מונחות חבילות שלה. ההוראה היתה ברורה: תורידי. עניתי לה שלפני שבועיים ארגנו יחד, היא ואני את הארון ופתחנו את כל החבילות שהיו למעלה. היא ראתה את כל מה שבפנים.

אמא שלי התרגזה, הרימה את הרגל הבריאה שלה והראתה לי את הנעל תוך שהיא צועקת: נעלים, נעלים.

הסברתי לה שאין למעלה נעלים, פתחתי את ארונית הנעלים שלה והראיתי לה מה בפנים. הראיתי לה שאני גם לא מגיעה לסוף הארון והבטחתי שלמחרת יגיע איתמר (בעלי) והוא יוריד את החבילות.

אמא שלי התחילה להשתולל. ממש. חשבתי שהיא עומדת לקפוץ מכיסא הגלגלים. היא התחילה לזעוק ולצעוק, היא דפקה בכעס בלתי נשלט בידה הבריאה במגש שעל כיסא הגלגלים, כולה רועדת.

עמדתי מולה, קרובה לאיבוד עשתונות. אף פעם לא ראיתי אותה מתנהגת כך. אינסטינקטיבית הוצאתי אותה מהחדר, כדי לנסות להרגיע אותה. אבל היא המשיכה לצעוק. פחדתי שהיא עומדת לקבל אירוע נוסף. התחלתי להתקדם לכיוון עמדת האחיות, אבל היא תפסה את הגלגל ביד הבריאה והצליחה לסובב את העגלה כדי שלא אוכל להתקדם.

דיברתי אליה בתקיפות ואמרתי שאני לא מוכנה לשמוע את הצעקות ואני הולכת הביתה אם היא לא מפסיקה לצעוק. היא הפסיקה והתחילה ליבב ולהגיד נעלים, נעלים.

החזרתי אותה לחדר והראיתי לה את הנעלים במגירה אבל זה רק הרגיז אותה. אז הבליחה בי המחשבה: אולי היא בכלל לא מתכוונת לנעלים?

ניסיתי, שאלתי אותה אם היא מחפשת את הבגד לאירוע? אולי מכנסיים? והיא שוב התרגזה וחזרה לצעוק. שוב הוצאתי אותה החוצה, היא צועקת בקולי קולות: נעלים, נעלים, ואני על סף התמוטטות עצבים. ואז היתה לי הארה: "אולי גרביים?"

היא שמעה את זה ובצעקות ענתה: דא, דא, דא... (כן, כן, כן...)  

בסכומו של דבר התברר שחלק מהגרביים שלה לא חזרו עדיין מהמכבסה ולא מצאו חן בעיניה הגרביים שנשארו...

מה אגיד, אני נשארתי בלי מילים. כזו הצגה רק בגלל הגרביים? הבטחתי להביא לה למחרת 6 זוגות חדשים, וכך עשיתי.

מותר לה לנסות לנהל את העולם, אבל זה כבר לא באחריותי. יש גבול למה שאני יכולה ורוצה לקבל. היה חשוב לי לדעת אם לאמא יש שינויי התנהגות נוספים. היה חשוב לי לדעת אם היא מתפרצת בדומה לדרך בה התפרצה. לא היכרתי את הסיטואציה הזו איתה.

האחות וגם מטפלת התקרבו לאמא והתחילו להצחיק אותה ולפרגן לה המראה שלה, והיא מרוככת, כאילו שכחה את ההצגה שעשתה לי. ברגע שהבנתי שהיא רוצה גרביים – מבחינתה ניתן היה לעבור הלאה. הכעס עבר, התסכול על זה שלא הצליחה להגיד גרביים ואני לא הבנתי, ואפילו את הצעקות כאילו שכחה וחזרה לחייך, כרגיל.

גם אני לא רציתי ללכת לפני שאני רואה שהאפיזודה הסתיימה. הבנתי שעלינו על מסלול אחר וכדאי לשנות אותו, כשעוד אפשר, לפני שנתרסק. המסקנה אחת: עם כל הצער שבדבר – היא נמצאת במסגרת המתאימה עבורה.

  

ואלה תולדות...

שנים אני כותבת טקסטים וספרים, סיפורי חיים וביוגרפיות, נוגעת ברגשות ובזיכרונות הפרטיים של אחרים. אנשים זרים שחשפו עצמם בפני ושיתפו אותי בפרטים וברגעים הכי אישיים בחייהם. מקשיבה להם, פותחת לבי לקראתם ומשמשת להם לפה ולעט, כלי לספר את מה שהם רוצים, בדרך שהם זוכרים, לא שוכחת לרגע שמדובר בסיפור שלהם, בחיים שלהם.

גם אם לא תמיד דייקו בפרטים הקטנים, זה היה פחות חשוב, כי הייתה שם הנשמה, המשמעות שהם נתנו לדברים. בדרך הזו הם התמודדו עם העבר, קיבלו אותו, השלימו איתו, סגרו מעגלים ופתחו מעגלים חדשים.

תקופה ארוכה הדרכתי אנשים בגילאים שונים איך לבטא ולהביע עצמם, כל אחד בדרכו, כל אחד בקולו.  עודדתי אנשים זקנים, מלאי חכמת חיים ורחוב, לספר על אבני הדרך והנגף בהן נתקלו, על העקבות שהשאירו במהלך שנותיהם, על המשמעות של הדברים עבורם. על המסר אותו הם רוצים להעביר לאחרים. אבל לא רק. לא צריך להזדקן כדי לכתוב ואם תשאלו אותי, זה מסע חשוב שלכל אחד כדאי לעבור. תנסו את זה.

לפעמים, אני קוראת דברים שנכתבו על ידי מישהו אחר ומרגישה שאם הייתי צריכה לומר אותן, אלו המלים שהייתי רוצה להשמיע. אני  מזמינה אתכם לחלוק איתי את חווית הקריאה של אלה תולדות חיי... מלים: מאיר אריאל.

אלה תולדות חיי...  / מאיר אריאל

בחדר קטן ואפור כתלים

יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גליון ורושם בראשו:
"אלה תולדות חיי..."
במה אתחיל? כמובן בילדות,אך הייתה לי ילדות רגילה.
תודות ומכות, סריטות, דמעות...ילדונת שגרנו מולה.
ואבא טרוד ואם עצבנית,ואחות שצועקת עלי.
אה... מה יש לכתוב על ילדות שכזאת?
אתחיל מימי נעוריי...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
ימי נעורי, מה יש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים...
כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה,
פצעי בגרות הדוקרים,לבטי אהבה ראשונה ומרה,
הפחדים שהעיקו עלי
מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
אתחיל בימי נשואי...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב
ועושה את חשבון חייו.
ימי נשואי, ירח דבש שנגמר
והפך לשנים של שגרה,
דירה, הלוואה, מכונית, הלוואה,ומריבות עד לב בתקרה
ו... תינוקת שניה - שעות נוספות,ולבן - בר מצוה, חתונה,
מה יש לכתוב על אותן שנים?אתחיל בתקופת הזקנה...
מתי זה החלה תקופה הזקנה,כשהודיעו "אתה מפוטר"?
והבן והבת חיפשו בית אבות
והבנת - אתה מיותר!
או... הפחד הזה בלילות, בלי שינה
שאולי לא תראה עוד אור,
כמו שכנך מימין, כמו אותה הזקנה
שליווית אתמול אל הבור...
בחדר קטן ואפור כטלית
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות, אידיאלים גדולים
אותם לא הגשים מימיו...
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן כמו חי.
דף ריק לפניו, ולמעלה כתוב:
"אלה תולדות חיי..."

לפני מספר שבועות התחלתי בהתמחות מעשית, עבודת שדה, שתימשך עד סוף השנה. מכל המקומות שבעולם, המקום אליו נשלחתי לעבור את הסטאז', הוא דווקא המקום בו אמי אושפזה לעבור בו שיקום, אחרי האירוע  המוחי. תאמרו כוח עליון, תחשבו מקריות – הכל מתאים.

המחשבה הראשונית שעברה בי היא שגם אם יתהפך העולם, אני לא הולכת לשם. אגש ואבקש החלפה, אסביר, אספר מה ההשפעה עלי, איך זה גורם לי להרגיש בעצם ההגעה למקום הזה, גם אם עברו ארבע שנים מאז. עדיין מקננת בי סערת רגשות, אפילו רק המחשבה להגיע לשם מטלטלת אותי.

רגע אחרי, התעשתתי, אני כבר לא שם, באירוע הנפשי המפחיד הזה, רכשתי כלים להתמודדות, יודעת מה שלפני, לא רק מהחיים אלא גם אני רותמת לעזרתי את הידע האקדמי שרכשתי בנושא, ויודעת שאני עומדת לסגור מעגל. ישנו קונפליקט, הוא רציני, אולי בהתחלה הוא יגרום לי שוב לרעד בברכיים ולדפיקות לב מואצות, אבל גדלתי, וכמי שמבינה (או לפחות מתיימרת להבין) את חשיבות סגירת המעגל, אתמודד ואצליח. ממש כך.

הימים הראשונים אחרי האירוע מעט מטושטשים בזיכרוני. אני זוכרת עצמי מסתכלת על אמי, השוכבת חסרת תנועה, פוחדת לחשוב מה עלול לקרות. כל מי שביקר וראה אותה אמר שהתמונה שבה דווקא היא, רלה מוטורלה, מוטלת חסרת תנועה היא לחלוטין סוריאליסטית, כי אם יש אדם שמסמל את האנרגיה שבחיים זו אמא שלי. להם היה ברור כי אם יש מישהו שיכול לצאת ממצב כזה – זאת היא, עובדה שהתבררה כנכונה בחודשים ובשנים שאחרי.

במשך השבוע שנמצאנו לידה דאגנו שיהיה לה מספיק אור, שלא יהיה וילון שיסתיר, ניסינו לעורר בה איזה עניין להביט לכיוון החלון, אבל היא לא הגיבה. בהתה בזווית בה היה מוטה ראשה. אחת ההשלכות של האירוע היתה הפרעת בליעה ולכן הוכנסה לה זונדה, כלומר האכלה בדרך עוקפת בליעה, צינורית המזינה ישירות לקיבה. רק לראות אותה עם הצינור התקוע באף העסיק אותנו שעות. הזונדה היתה מחוברת למכשיר שקבע את קצב האכלה, באיטיות, בהתאם למצבה. בכל כמה דקות המכשיר נתקע וצפצף והיינו חייבים לקרוא לאחות. אסור היה שהקצב יהיה מהיר מדי שכן אז המזון עלול להגיע למקומות אחרים ולגרום חלילה לדלקת ריאות, ולכל הדעות הסיבוך מיותר. דיברו איתנו על 24 שעות ראשונות, אחרי זה על 48 וכך חיינו מיממה ליממה, בציפייה לשיפור שלא הגיע.

שבוע עבר, מועד השחרור מבית החולים התקרב ונקראנו לשיחה עם מנהל המחלקה. הוא היה מאוד אמפתי אבל ללא בשורות. בשלב הזה, הוא אמר, אין מה לדבר על שיקום.

אז מה עושים? מתחילים בבירורים.

לאן ניקח אותה? לכמה זמן? מי יטפל בה? מי ישהה לצידה? מי ישלם? מה עם העסק של אבא? מה עם העבודה שלי? את מי לשאול? יש בכלל מי שיודע לענות?

למחרת היום שבו אמי עברה את האירוע היינו אמורים לעבור דירה.  החלטתי שאני נשארת לצידו של אבי ובעלי עם בתי הצעירה, אז בת  17, יעברו דירה. למשימת המעבר התגייסו החברים שלה. מיד אחרי שחברת ההובלות סיימה את ההובלה הם התמקמו בבית והחלו לפרוק את הארגזים ולהכניס את הדברים לארונות. אני לא הייתי בתמונה אבל לעולם לא אשכח באיזו נכונות הם התנדבו ונרתמו למשימה. הם מצידם, אם שואלים אותם, זוכרים את הפירוק כחוויה. מבחינתם זה היה ברור לנהוג כך ולא הייתה שום אפשרות אחרת.

מצבה של אמי הוגדר על ידי בית החולים כסיעודי מורכב, כלומר היא היתה זכאית לאשפוז במימון קופת החולים. אחרי בירורים ובקשות אמא נשלחה לבית אבות במרחק נסיעה לא ארוכה מהמקום בו התגוררנו. היה זה בית אבות מפואר עם מחלקה סיעודית מורכבת.

ביום הראשון חטפתי את הבום הראשון. עליתי במעלית, לצידי עמדה אישה כבת 50. היא ראתה על איזה כפתור לחצתי ופלטה: "אה, לקומת המוות..." . הרגשתי כאילו היא הכניסה לי אגרוף בבטן, כזה שעוצר את הנשימה. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להתאפק והגבתי. "מי את חושבת שאת? אנחנו בכלל לא מכירות. איך את מרשה לעצמך להגיד מלים כאלו?..."

גם היום, שנים חלפו והמלים עודן מהדהדות...

ברגע שדלתות המעלית נפתחו  נחשפתי לעולם אחר, עולם המוגבלים והסיעודיים. לא היה צורך בשלט מכוון, הריח במסדרון הוביל אותי. המקום היה  נראה מפואר, ריהוט מודרני, ציוד חדיש אבל הריח. בקושי יכולתי לנשום.

אמא הוכנסה לחדר עם שותפה ואבא שלי הסתובב סביב חסר אונים, לא יודע איפה עליו לשבת ומה מצופה ממנו לעשות. מדי כמה דקות ניגש אליה, מדבר, מלטף – אבל היא לא הגיבה. שתקה, נראית לא מזהה ואם כן זיהתה – לא הראתה שאכפת לה. 

הטיפול שקיבלה היה טוב. אבל, וכאן האבל הגדול.

בוקר אחד כשהגעתי היא ישבה מתחת לעמדת האחיות, במקום שלא יכלו לראות אותה, בוהה בכיסא הגלגלים, כולה מלאה בקיא, ידה שמוטה מחוץ לכרית עליו היתה מונחת, מטלטלת. הייתי בטוחה שמתה. מסתבר שהיא שלפה את הזונדה בידה הבריאה מהאף, הקיאה והתמרחה כולה ואף אחד מהצוות המטפל  לא שם לב. התעמתתי אתם והתשובה שקיבלתי: "זה קורה, אי אפשר להשגיח  כל הזמן..." וזה נכון. מאותו רגע החלטנו שלפחות בהתחלה נהיה שם בתורנויות כל כמה שיאפשרו לנו.

בכלל, הזונדה העסיקה אותנו כל הזמן. בשלב מסוים ניגשתי לברר למה לא מוציאים את צינורית הזונדה ממנה, למה לא בודקים מה מצב הבליעה אצלה? הרי הבדיקה פשוטה ויכולה לחסוך סיבוכים. התשובה שקיבלתי היתה שאין להם קלינאית תקשורת המועסקת במקום, הרופא לא רוצה לקבל על זה אחריות ואם אני רוצה – שאקח אותה לרופא פרטי.

נשמע פשוט? ממש לא. הזמנו אמבולנס, על חשבוננו, בעלות של כמה מאות שקלים, אפילו לא ידענו על גופים התנדבותיים קיימים שמסיעים ללא תשלום דוגמת יד שרה, עזר מציון ודומיהם, כדי שיסיעו את אמי לבית חולים, לבדיקת בליעה.  אבא שלי הצטרף אליה.

כעבור כשעה הוא התקשר אלי (הייתי בעבודה) ואמר לי שהרופא בבית החולים שולח אותה בחזרה, עם הזונדה, כדי שבמחלקה בה היא מאושפזת יערכו את הבדיקה.

ביקשתי לדבר עם הרופא בטלפון. הוא היה מאוד נחמד והסביר לי שאם הרופא שם במחלקה קורא לעצמו רופא – אין שום סיבה שלא יבצע את הבדיקה ויוציא את הזונדה.  יותר מזה, הוא אמר, במחלקה הבדיקה נעשית עם לבן, וזה איננו מסוכן. לעומת זאת, בדיקת בליעה בבית חולים מסובכת יותר. קיבלתי את דעתו ואמא הוחזרה למחלקה הסיעודית בבית האבות, לבדיקה.

הרופא כעס. הוא אמר שיוציא לה את הזונדה רק אם אני אקבל אחריות. קיבלתי, הוא הוציא, בדק – ואמא שלי הצליחה לבלוע. לדבר לא. הנזק לדיבור היה בשלב הזה בלתי הפיך.

בכלל, בתקופה שאמא שלי לא אכלה, גם אבא שלי המעיט לאכול. הייתי יושבת לידו עד שהצלחת היתה מתרוקנת ורואה איך הוא לוקח כדורים. בשלב מסוים כשאמר לי שהוא חושב שהוא בדיכאון (אני לא קלטתי ועד היום אני לא מבינה איך לא עמדתי על שינויי ההתנהגות אצלו), פניתי לעובדת הסוציאלית שבקופה. היא יצרה איתו קשר, הזמינה אותו שיגיע אליה, וכשלא בא וטען שהכל בסדר אצלו – לא לחצה, קיבלה את דבריו. הרופא המטפל שהיה בקשר איתי ועמד על הידרדרות במצבו של אבי נתן לו כדורים נגד דיכאון אבל לוקח זמן עד שאלו משפיעים, ואלו לא השפיעו מספיק מהר.

בימים הטראומטיים האלה, בעלי, הבנות והחברים היו שם כשנחלשתי. לא הייתה לנו עזרה מקצועית משום מקור אחר. הם חיבקו את אבי, ניסו לשכנע אותו להסתכל הצד הטוב, אבל הוא ראה רק את הרע, את האסון, את חוסר האונים ויותר מזה את חוסר התקווה, גם כשמצבה של אמא השתפר מעט.

חודש עבר. מדי יום נהגתי להגיע לשעתיים לפני יציאתי לעבודה. לפחות להאכיל אותה בארוחת הבוקר. בכל פעם שהשארתי אותה מול הטלוויזיה, נשבר לי הלב. היא היתה מסתכלת עלי בעיניים עצובות, אבל לא היתה לי ברירה. בשעות הצהרים אבא שלי היה מגיע, מאכיל אותה, מטייל איתה, יושב לידה ומדבר אליה והיא, כבר מזהה, משתפת פעולה.

אחר הצהרים הייתי מצטרפת אליהם. נהגנו לשבת בלובי של המקום, להוציא משחק ילדים או קלפים ולשחק איתה. היא נהנתה ואנחנו נהנינו מזה שהיא נהנית. היא זיהתה מספרים ושיחקנו רמי קוביות, נכון, לא לפי כללי המשחק, אבל למי זה היה אכפת? שיחקנו והיא חייכה.

חודש וחצי אמא שלי שהתה במקום הזה אליו נשלחה ואנחנו חיינו בבועה. נשארתי עם טעם רע מהמקום למרות שלא הכל בו היה רע. הוא היה מפואר, נקי והיו בו פעילויות מגוונות ובכל זאת. רק אחרי חודש וחצי הבנתי שאני חייבת להתערב שאם לא כן אמי תישאר נכה קשה, להגנתי אומר שהידע שלי באותה עת לא היה גדול שלא נאמר אפסי. רק בדיעבד הבנתי עד כמה לא היה מי שיכוון. ולמה כוונתי?

התברר לי ששלושת החודשים הראשונים לאחר אירוע מוחי הם קריטיים מבחינת השיקום. אמא שלי לא עברה פיזיותרפיה וכשביררתי למה, תשובת הפיזיותרפיסט היתה שהיא לא משתפת פעולה. שאלתי אותו מתי בדק אותה ותשובתו הייתה: למחרת היום שהגיעה. כלומר במשך למעלה מ-5 שבועות הוא לא בא לבדוק אם משהו השתנה.

שאלתי את אמא שלי אם היא רוצה פיזיותרפיה והיא הנידה בראשה לכן. הושבתי אותה בכיסא הגלגלים והלכנו לחדרו של הפיזיותרפיסט.  הוא היה ביום חופש. הבחורה שעבדה איתו הסתכלה עלי, על אמא שלי וביקשה לדעת למה באנו. אמרתי לה.

שוב היא הסתכלה על אמא שלי ושאלה: "איך קוראים לך?"... עניתי שאמא לא מדברת אבל אפשר לשאול אותה והיא תגיב. הבחורה ביקשה שאמא שלי תקום ותעמוד(היא עצמה  נשארה לשבת) . אמרתי שאמא שלי משותקת ביד וברגל ימין. ואז היא סיימה עם בחינת הנושא וקבעה: לא משתפת פעולה.

פניתי לאמא שלי ושאלתי אותה בנוכחות הבחורה: "את רוצה פיזיותרפיה?" היא הנידה בראשה וחייכה.  ביקשתי ממנה שאם היא מבינה את מה שאני אומרת ורוצה פיזיותרפיה שתרים את היד – והיא הרימה. למרות זאת הבחורה התעקשה: לא מתאימה.

ממש כעסתי אבל החלטתי לחכות להחלמתו של הפיזיותרפיסט. למחרת שוב התייצבתי ליד חדרו עם אמא. הוא אפילו לא הסתכל עליה וקבע: לא משתפת פעולה. אמא התחילה לבכות ואני אחריה. היא מתסכול ואני מכעס. ניגשתי לעובדת הסוציאלית, וזו אמרה שתנסה להתערב.

למזלי, הפיזיותרפיסט חלה והגיע מחליף. אמא הוכנסה אליו לבדיקה והוא קבע חד משמעית: "משתפת פעולה, מתאימה לפיזיותרפיה". אמא היתה מאושרת, אבל האושר היה קצר מועד, פיזיותרפיסט הבית חזר, שמע מה היה בזמן שלא היה וקבע: לא מתאימה, לא משתפת פעולה.

ניגשתי להתלונן בפני הנהלת המקום וכלום לא עזר לי.  

בינתיים, כמו שאמרתי, הבנתי שעלי לעשות מעשה לפני שכבר לא יעזור כלום. פניתי אל קופת החולים, ובהתערבותם אמא שלי הועברה לשיקום במקום אחר, המקום אליו אני יוצאת לסטאז'. המקום שעזר לי להאמין שיש אנשי מקצוע שאכפת להם, שיהיו מעורבים ותוצאות התערבותם תוביל לטוב.

דברים לא קורים אם איננו עוזרים להם לקרות. אסור לפחוד להשמיע קול, להעביר ביקורת, לשאול שאלות, לדרוש דברים. לא הכל אנחנו יכולים לדעת, יש דברים שניתן לעבור חיים שלמים מבלי להיתקל בהם. חשוב להיעזר במי שמבין, כדאי לברר, לא לחכות שהדברים יעשו בלתי הפיכים.  המסע וההתמודדות יובאו לפניכם בהמשך. 

הנינים של רלה

לפני כמעט שבועיים נולד שליו, נכדי השלישי. ברור שמיד חיפשנו למי הוא דומה, הפה של אמא שלו, האף שלי, העיניים של אבא שלו, השיער של סבא שלו, האופי של סבתא רבא שלו, כל אחד חיפש משהו שיש בו מן הדמיון כשהיתה מוכנות להתפשר אפילו על צורת תנוך האוזן או אורך האצבעות. עד ששליו נולד הוא הספיק למתוח אותנו כהוגן. הוא פשוט לקח לעצמו את הזמן ודפק כניסה, כמו שאומרים, ולא ממש היה לו אכפת שכבר 22 בלילה ואנחנו ממוטטים מעייפות ודאגה.

חיכיתי לבוקר כדי להתקשר ולבשר לאמא שלי שנולד לה נין חדש. אף פעם לא התקשרתי לדבר איתה, נהגתי להעביר לה דברים דרך המטפלים. אני מודעת לזה שהתקשורת בינינו חייבת להיות חזותית וישירה, אבל להגיע אליה לא יכולתי והבטחתי לה שאני מתקשרת ומיידעת אותה. ההסכם הבלתי כתוב שלי עם העולם שחתמתי עוד כשהייתי קטנה הוא שאם מבטיחים אז מקיימים, וזה הסכם שתופס גם היום. כך היא יודעת שאם אני הבטחתי אני גם מקיימת וזה כל כך עמוק ומוטמע שאפילו לשבץ שעברה לא היה כוח למחוק את זה מהזיכרון שלה.

השעה היתה שעת ארוחת הבוקר וידעתי שהיא נמצאת קרוב לטלפון. רציתי אני להיות זו שתבשר לה בשורה טובה, הרגשתי שאני לא רוצה שמישהו אחר יספר לה את החדשה הפרטית שלנו. הרגע אישי מדי. ברגע ששמעה את קולי – ידעה. היא בכלל לא היתה צריכה לשמוע מה אני אומרת כדי להבין את משמעות השיחה הטלפונית. היא החלה להשמיע קולות התרגשות ונהמות שמחה, כי מלים רצוניות היא הרי כמעט ואינה יכולה לבטא. יכולתי לחוש את הרגשות שניסתה להעביר אלי גם ללא מלים, דרך שפופרת וממרחקים, בקול לא קול שהשמיעה. הבטחתי להגיע למחרת וידעתי שהיא מבינה. עוד באותו אחר צהרים, הכנתי לשליו בוק תמונות כדי להראות לסבתא רבא שלו ולמחרת על הבוקר עשיתי גיחה והצגתי בפניה את נין דור4, והיא פשוט זרחה, כולה דמעות, התרגשות ואושר.

את הברית ערכנו אצל מנתח, כמו שעשינו אצל שני נכדי הגדולים יותר. בברית הראשונה, הברית של אריאלי, הנכד הבכור, אבא שלי היה הסנדק ואמא שלי ניהלה ביד רמה את ההתנהלות סביב. בזמנו, לא עלתה בכלל שאלה מי יהיה הסנדק, היה ברור שאת הכבוד מעניקים לסבא, אבא שלי. כשאריאלי בידיו אבא שלי הרגיש על גג העולם. אולי בזכות זה היה ביניהם בהמשך קשר מיוחד, חיוך מיוחד, מבט, מין סוד ששייך רק להם. אבא שלי הרגיש כטווס, כאילו הוא הוליד את אריאלי. את הברית ההיא, המיוחדת, אני זוכרת באור קסום. עטוף בהילה מיוחדת, הילת הסבאות. אמא שלי, כמו שכבר ציינתי, היתה זו שהשגיחה על המנתח, בהיכון לקלוט את הילד עם גמר הפרוצדורה. היה ברור שמי שתטפל בתינוק בימיו הראשונים זו היא, כי למי יש מומחיות כמו שלה? וחסר היה למישהו לחשוב אחרת... היא גם הוכיחה את זה הלכה למעשה כשהפכה למטפלת הבלתי רשמית שלו בשנה הראשונה לחייו.

נכון שאני הייתי הסבתא הרשמית אבל לא הרגשתי מאוימת, סמכתי על הניסיון והמיומנות שלה, מה גם שהיתה מספיק התעסקות לכולם סביב הרך הנולד ומסביב לאמא שלו שהיתה אחרי ניתוח קיסרי. מדי בוקר ההורים שלי היו מתייצבים בביתי ב-7 בבוקר על השעון. אבא שלי מצויד בלחמניות טריות ואמא שלי בידיים עמוסות כביסה. כאן המקום לציין שאצלנו אסור לקנות שום דבר לתינוק לפני שנולד, ואמא שלי פשוט קנתה וקנתה, החביאה אצלה בארונות, ואחרי הלידה היתה מוכנה, מצוידת קומפלט, כשמה שנשאר לה זה רק לכבס את הדברים... ברגע שהיתה מגיעה, אני הרגשתי שאבן ירדה ממני. בדרך כלל זה היה גם אחרי לילה שלא ישנתי כי טיפלתי בקטנצ'יק. כל כך נוח היה לי להעביר אליה את המושכות. איך הבנות שלי אמרו – לא להאמין שגידלת שלוש בנות... הן רק שוכחות שגם אז אמא שלי היתה קיימת, ואפילו צעירה ב-25 שנה, לא שזה שינה משהו במרץ שלה...

עם לידתו של אריאלי קנינו שלוש יחידות מכל מוצר. היו לנו 3 לולים, 3 אוניברסיטות, 3 כסאות אוכל לתינוקות, שלוש ערכות בגדים מכל הדגמים, המידות והצבעים. לול אחד וכיסא אוכל מוקם אצל אמא שלי, שני אצלי ושלישי אצל הבת שלי. כך חולקו הבגדים, השמיכות, הטיטולים, הבקבוקים וכל מה שרק צריך. לא היה עולה על הדעת לקנות רק יחידה אחת, אפילו אם היה מדובר במברשת לבקבוק. רק בסטריליזטור היא לא הסכימה להשתמש, כי אין כמו להרתיח מים על האש, ולא עניין אותה מה שאחרים אמרו. היא טענה שמיקרו טוב להפשיר בו פיתות ולא נועד לעקר את הבקבוקים. למי היה כוח להתווכח איתה? נתנו לה. 

בשנה הראשונה לחייו של אריאלי אמא שלי היתה המטפלת הרשמית שלו ואבא שלי היה ע. מטפלת. אמא שלי לא נהגה, מעולם לא טרחה ללמוד נהיגה וכששאלו היתה עונה שהיא נוהגת מעולה על מכונת התפירה... (מה שהיה נכון). אבא שלי היה הנהג הפרטי שלה. בכל בוקר היה מקפיץ אותה לבית של בתי, יוצא לעבודה וחוזר אחר הצהרים לזמן איכות עם הנין. אבא שלי נתן משמעות אחרת לזמן האיכות עם הנין, בשונה מזמן האיכות שלו עם הנכדות ובשונה מזמן האיכות שלו איתי, בתו. עם כולנו היה לו קשר מיוחד, ואני אומרת את זה לא מפני שהוא כבר איננו אלא בגלל שזה מה שהיה.

הברית של נועם התקיימה גם היא אצל אותו מנתח. בברית הזו אבא שלי כבר לא נכח והסבא השני,  אביו של חתני שימש כסנדק. נועם הוא סיפור מיוחד העומד בפני עצמו. הוא נולד וניתן לו שם אחר. בגיל חצי שנה, כתוצאה מזלזול של רופא בטוח בעצמו והחלטות רפואיות שגויות ורשלנות לשמה, נועם הגיע לכשל כלייתי ומצבו היה קריטי. הוא אושפז בטיפול נמרץ ילדים ואותנו הכינו כבר לגרוע מכל. בשלב הקשה הזה, בהתאם לדרישתנו,  הוא הועבר מבית החולים בו היה מאושפז לבי"ח שניידר ובעצת רב הוחלף שמו לנועם. למעשה, עבורנו, ביום זה הוא נולד וניתן לו שמו. מאותו לילה, נועם החלים, לחלוטין. אנחנו לא מנסים לתהות על הסיבה, יודעים שזכינו, קרה לנו נס, וכולנו מודים על כך ונהנים ממנו כל יום מחדש.  

  

יום הברית של שליו הגיע. התנאים במקום שיועד הטקס להתקיים לא אפשרו להוציא את אמא ולהביא אותה להשתתף. אני לא יודעת אם היא זוכרת מהי ברית ואם כן מתי עורכים אותה, ובכל זאת לא יכולתי לעבור לסדר היום מבלי לשתף אותה, לספר לה, ולהסביר למה היא לא תשתתף. שוב רגשי האשם המלווים מחד איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שאמא שלי לא תהיה נוכחת בשמחה ומאידך, רצינו את המנתח ובחרנו בדרך הזו לברית, ואם לא מתאפשר להביא את אמא – אז היא לא תשתתף. הבחירות הקשות האלה שיש לקבל. הסברתי לה והבטחתי שלחגיגה שתהיה ברור שנלביש אותה באיזה בגד מלא בנצנצים כמו שהיא אהבה תמיד ונסיע אותה באמבולנס, אורחת כבוד.

אמא שלי קיבלה את זה הרבה יותר טוב ממני. היא חיבקה אותי ועשתה בידה תנועה של אין דבר, נותנת לי להבין שהכל בסדר. אחרי הברית הבאתי לה תמונות והיא ניסתה להגות את השם שליו, ולא ממש הצליחה, אבל את מה שהיא מרגישה יכולת לקרוא לה בעיניים.

היום, אמא שלי פגשה את שליו בפעם הראשונה. זו היתה אהבה ממבט ראשון. כשראתה את בתי וחתני עם עגלת התינוק היא ניסתה להתרומם ולזנק לקראתם. הם קירבו אליה את התינוק הזעיר, והיא, תפסה אותו בידה הבריאה, במיומנות שלא היתה מביישת אף צעירה, משכה אותו על ידה המשותקת והחזיקה בו בעדינות ובבטחה.

כפי הנראה יש דברים שלא משתנים. רגש האמהות, טבוע כל כך עמוק, שכמעט ואין מגבלה, אפילו לא שיתוק, שיכול לעמוד בפניה.